בשבילי לרקוד זה הדרך של הרגשות, העוצמה, הגוף- להשתחרר,להתאחד עם המוסיקה,להנשים את הגוף,
להביא חמצן לנשמה ולעשות לך רק טוב.
זה חלק ממני,בלתי נפרד. אני חיה לפעמים לפי המוסיקה- היא מכתיבה לי מצבי רוח או מוכתבת על ידם, נותנת קצב לחיים שלי ופורקן לרגשות, הולכת טוב עם ריקוד ואפילו עם ספרים וכשיש מוסיקה אני תמיד רוקדת ובדר"כ הריקוד יוצא החוצה-אז אם תראו בחורה ברכב רוקדת לה בישיבה ואולי אפילו שרה תוך כדי- זו אני ;0)
מיד כשראיתי את הציטוט הזה בשירותים של המסעדה - חטפתי אותה, כי זה פשוט נכון! :0) : "ללא מוזיקה החיים הם טעות" - ניטשה עוד בילדותי המוסיקה הייתה חלק ממני - גדלתי על מוסיקה משנות ה30, 40, 50, 60 האמריקאים - הג'ז, בלוז , רוק אנד רול, נחשפתי למוסיקה ישראלית מראשית המדינה, למוסיקה שהייתה ברדיו באותם שנים, מוסיקה מכל מני מקומות בעולם, ללהקות וזמרים שההורים אהבו, שאחותי הגדולה הייתה מקשיבה להם, ספגתי מידע ומוסיקה מהחברות סביבי....
שיניתי את דעתי על זמרים ולהקות במשך השנים - גם אם פעם נשמעו לי מוזרים והיה לי קשה להבין אותם - פתאום היה איזה סוויץ' במחשבה והבנה שונה...אם זה דרך חברים ללימודים שהקשיבו לאותה זמרת, או סבלנות שהגיעה עם ההתבגרות....
ריקוד תמיד היה חלק ממני כמו המוסיקה אבל המבוגרים (ולא אלו מהמשפחה) תמיד שמו לי רגליים - זה משהו שאומנם בימינו פחות קורה אבל עדיין קיים - הם החליטו שאני לא מספיק רזה - אז להתקדם במסגרות פורמליות של ריקוד לא יכולתי, לפעמים בכלל לא נתנו לי לנסות.... המשפטhם היו חוזרים על עצמם בוריאציות אבל משמעות דומה: "את רוקדת מאוד יפה אבל.... - את לא מתאימה, תרזי, הילדה לא רזה מספיק, אולי תנסי לרקוד סטפס..."
אומנם זה עצר אותי מלהתפתח מקצועית אבל אף אחד ושום מצב לא יגרמו לי להפסיק לרקוד!
לקחתי מכל שיעור והתנסות צעדים, כללים, סגנון - הספיק לי שיעור נסיון אחד בבלט בגיל 5 ואני עדיין זוכרת את מה שלימדו....
שנים רקדתי ריקודי עם - גם כי זה היה לי כייף וגם כי שם לאף אחד לא איכפת מי אתה ואיך אתה נראה ואם בכלל יש לך קואורדינציה ואם אתה יודע לרקוד... הייתי רוקדת מול הטלויזיה - מתחרה ברקדנים ורקדניות של MTV וVH1, רוקדת לצלילי המוסיקה שלי מהטייפ/דיסק/מחשב, רוקדת עם האחיינים מהרגע שהם נחתו בזרועותיי - ותוך כדי משעשעת אותם, מרדימה אותם, מרגיעה אותם...
למדתי ריקודים מכל מני מקומות בעולם רק מצפייה בטלויזיה/סרטים - בעיקר ריקודים לטיניים כמו סלסה...כשגיסי ראה אותי פעם רוקדת בבית הוא שאל איפה למדתי...כשנכנסתי לשיעורים אירוביים בסגנון ריקודים לטיניים ואח"כ "זומבה" - כבר ידעתי את הבסיס של התנועות ולכן היה לי קל לזרום ולהנות גם אם הייתי מפספסת צעדים...אנשים חשבו שאני רוקדת שנים סלסה...
כל אפשרות שהייתה לי מגיל 15 ללכת למועדון ניצלתי - עד היום אני הולכת למועדון כשמתאפשר לי - כדי לרקוד- ומקווה ומתפללת שהמוסיקה תהיה טובה ושאני אוכל להנות - כי לשם אני הולכת כדי לאתגר את עצמי, להנות, להיראות, ללמוד מאחרים...ומאוד מאכזב אותי כשהמוסיקה משעממת, כשהדי.ג'יי לא יודע לבחור מוסיקה/הורס שירים/עושה מעברים לא קשורים וניחן בחירשות מוסיקלית....וגם כשאנשים לא רוקדים אלא עומדים כמו בולי עץ בצד ויוצרים אווירה של פיחס. - הייתי במועדונים שונים בכל מני מקומות בעולם...לא כולם מוצלחים...ניסיתי גם ריקודי קאנטרי בפאב בקנדה :0) (שהזכיר לי מעט את ריקודי העם בכתה ה' בארה"ב - Square Dancing) ולימדתי בספונטניות אחרים (לבקשתם) איך להתנועע לצלילי ההיפ הופ, הסלסה, הדיסקו... המוסיקה משחררת אבל מכיוון שהיא באה מהלב והיא חלק כל כך חשוב, בלתי נפרד ומהותי ממני ומי שאני - לא תמיד היה לי הביטחון העצמי לרקוד בקהל גדול וגם אם כן לא הייתי נותנת את כל כולי ותמיד שמרתי בסוד חלקים. היום אני הרבה יותר משוחררת :0)
בשלב כלשהו בחיים - כשהגעתי- מכל מני סיבות מצטברות- לתחתית הבור מבחינה מנטאלית שהשפיע כמובן על כל מני דברים אחרים - עשיתי שינוי מחשבתי ומעשי - נכנסתי לכושר, ירדתי במשקל - וככל שהייתי יותר בכושר ככה החשק לרקוד ולעשות אם זה משהו רציני יותר עלה ועלה....
לפני שנתיים וחצי בערך יצא לי לראות סרט שמבוסס על סיפור אמיתי - בחורה אמריקאית שנוסעת עד מצרים כדי למצוא רקדנית מפורסמת ונערצת ומורה מהוללת ולבקש ממנה ללמד אותה....אחרי הסרט הזה החלטתי שלא איכפת לי הביישנות שלי וההיסוס - תמיד נמשכתי לפולקלור, לדעת כמה שיותר על תרבויות וכמובן שריקודים מכל מני מקומות בער לי לדעת ולהכיר - ריקודי בטן תמיד היו ברקע שם ונידנדו לי אבל ממש התביישתי :0) הלכתי לשיעור ריקודי בטן - החלטתי שאני לומדת ריקוד חדש, מתחברת לתרבות אחרת, מפתחת ביטחון עצמי, לומדת להשתחרר ובו זמנית לומדת על כל האיברים ואיך מפעילים כל חלק וחלק בגוף - תאמינו לי - זה אתגר רציני!
זה מהלך שעזר לי באופן כללי בחיים, בבניית הביטחון העצמי, בפיתוח עצמי מבחינת ריקוד ובכלל, בכושר, בשחרור ונתן לי בעיטה וחשק לעוד. במקביל מצאתי גם שיעור שמשלב ריקודים לטיניים במתכונת אירובית אינטנסיבית ונסחפתי...ואז הגיע שיעור דומה אבל קופצני יותר, עם ריקודים ממוקמות אחרים בדרום אמריקה - "הזומבה" - בשלב זה, ואחרי שכל האנשים סביבי בשיעורים האלו דירבנו אותי לזה והחמיאו - החלטתי לעשות הכשרה - חשבתי לי "למה לא? עבודה שאני אוהב, שתתין לי סיפוק, תאפשר לי לרקוד בסגנונות שאני אוהבת ולהיות עם אנשים".... והיה ממש מעולה :0) להגיע לקורס עם מורה מדהים שעשה לנו שיערוים וואחד אינטנסיביים - לחשוש מעט כי כולם סביבי מורים לאירובי/חדר כושר/מורים להתעמלות בבית ספר/רקדנים ואני "כלום" מבחינה רשמית ורק חצי שנה בכושר ממשי - ואז לראות איך הם כולם מתנשפים ועוצרים לפעמים ואני עוד ממשיכה....
אבל למרות שקיבלתי נסיון להעביר שיר במסיבת זומבה...אחרי זה כל כך השתפנתי שמאז לא עשיתי אם זה כלום...
אחד מהמעצורים שלי - אני עצמי.... (ובכל זאת הלכתי לשיעורים בארה"ב כדי להתנסות עם מדריכים שונים ורמות שונות ואני עדיין רוצה לעשות הכשרה של זומבטומיק - זומבה מותאמת לילדים בגילאי 4-12 והיא יותר היפהופ לטיני - כשי לחבר את האהבה שלי לריקוד ומוסיקה גם לאהבה שלי לילדים ולחינוך...)
במקביל לכניעה לחששות ההתמדה ירדה, כושר התדרדר- מסיבות שונות...לא שלא עשיתי כלום אבל לא מספיק...החשק ירד לתקופה... עכשיו מנסה להרים את הקצב...
האם בגיל 30 יש אפשרות להגשים חלום שקשור בריקוד? האם זה נכון שעדיף מאוחר מאשר בכלל לא? שאף פעם לא מאוחר? איך עושים את זה? איך מתמקדים רק במשהו אחד? רק בסגנון אחד? איך מתמקצעים? איך נחשפים למורים אחרים? איך אני אאתגר את עצמי ואתקדם? איך עושים תהליך שלילדים הרבה יותר קל - כשזה מתחיל ממסגרות וממשיך הלאה עם השנים? כשלמבוגרים אין מסגרות רציניות אם אתה לא רקדן שרקד באופן פורמלי מגיל קטן?
איך מגיעים לרמה שאחרים אומרים "זה רקדן מקצועי"...
אנשים שלא ממש מהתחום ורק רואים מהצד ישר מניחים שאני ברמה הרבה יותר ממה שאני,
רוצים שאלך להיות מורה לריקודי בטן או מניחים שאני כבר מורה לריקודי בטן - כשאני מרגישה שאני בקושי יודעת את הבסיס (כמו הביטוי באנגלית - Just barley scratching the surface).....
זה הפך ממחשבות ורגשות על משמעות המוסיקה והריקוד למשהו מעט אחר אבל זה רק טבעי ולא לגמרי תלוש מהנושא - המחשבות זורמות יחד עם רגשות ולכן לאן שזה לוקח אותנו - לשם צריך לזרום :0)
|