האומה החדשה עדיין גוררת רגליים מחווית הגולה, העצמאות טרם הופנמה בתחום הבניין האזרחי. אי אפשר להתכחש לזה - עוד לא שוקמה הגאווה האזרחית היודעת לדרוש תיקון חברתי.

בעורקי החברה הישראלית הצעירה עוד זורם דם כבד המכופף לנו את הראש ומשפיל לנו את המבט. מעמדנו כאורחים בממלכות הגויים הנחיל לנו סוג של קבלת דין והבלגה ("הסתגלות" נשמע אולי פחות פלגמטי). פיתחנו יכולת מדאיגה להעלים עין מגזירות שבאות מידי "השליט", כל שליט. שני דורות של נשימה עצמאית לא די בהם להכשיר ריאות שייצרו רקמה חברתית חיה. אנחנו מרחפים קרעים קרעים ופה ושם מתאחים, נאחזים אקראית. מאמצי ההחייאה (מסוג "מחאה") מעבירים בנו רטט של קוממיות לשעה. ברירת המחדל שלנו למשך שני הדורות הבאים היא הרפיון, ואנו נחזור ונצנח אליו אחרי כל גיהוק אביבי. אלא אם יקום לנו מין נמרוד עז וחפץ חיים שיאסוף את העדר באהבה אין קץ. האופציה האחרת היא מנהיגה.

הדור הזה מתרגל תרגילי התנערות מנוהלי "מחבואים עם הממשל" שסוככו עליו מאות בשנים. הוא אוחז בקצה שרשרת דורות מתקפלים, מתכופפים, "מסתדרים", "מוצאים דרך". העם המעוך צלח זמנים קשים. זמנים קשים היו הנורמה וזמנים קשים דורשים קביים. אפשר להבין.

אלא שבמצב הצבירה הנוכחי הממלכתי-נורמטיבי שאנו מתיימרים לנהל, הקביים קמים עלינו לערער דווקא את היציבה. בכלל לא פשוט להיגמל מקביים, דורש סוג של ניתוח.

והנה מלבלב דור. הדם חוזר לזרום באברים מאובנים שירש מהאבות המושפלים. הצעירים שנולדו אל תוך ודאות של מדינה, מנקים את הגרון ומתאמנים בקול צעקה. בודקים: המדינה קיימת למעננו? אנחנו קיימים למען המדינה? יש שם מישהו למעלה, בממשלה? מגששים. אולי הדור הבא כבר ימצא שם מישהו.