את אורגת גוף משתקף, 

רוקמת בלילות שקדניים, 

תולדות השברים החולמים.

את מתמרחת במיציי, נרדמת כאשר אני ער 

היום הטורדני, אינך יכולה לסבול אותו, 

את צלי המתכתש עם הבריות. 

את הצל שלא התגלם בי מעולם. 

את מוקסמת מהלמות הצמחים,

אני עומד מעלייך ומגחך כמבוגר, 

אני מקנא בך. 

את אורגת את הדממה לחוריי, 

את כותשת את הבריות לצלי רך, 

בערבים את לועסת אותם בדממה. 

את מחכה שאתעורר, 

רק להירדם בתוככי חלומי. 

את ממתינה שאגווע, רק על מנת שתחושי בחיים, 

את הצל שלא התגלם בי מעולם, 

את הצל הרוקד עם הקירות. 

איך נפלנו כך? יש בכל לילה כמה דקות...

את נגלית אליי לפני שאחלום עלייך שוב, 

את תופרת אותי להיות אחד, 

ואני מתעקש להיפרם מחדש בכל בוקר לאלפים רבים, 

אני השברים החולמים.