בשיחה עם חברים לפני זמן מה תהה מישהו בקול כיצד נראה הרגע שבו מתחיל אדם להיכנס לסרט. לא היו לי מילים לצייר את הרגע הזה, והבטחתי לעצמי שאשוב לכך כשצלילות הדעת תנוח לפתחי. ימים רבים עברו, ונדמה שאין לי מילים לתאר את הרגע הזה, המוכר כל כך. תחת זאת אצייר סרט ספציפי, כזה שבוורסיות שונות שלו היינו כולנו בתוכו, או לפחות כמה נשים שאני מכירה. אולי תצמח מכך תובנה כלשהי. הלוואי. הכרתי בחור באתר היכרויות. קצת צ'טים, קצת טלפון. הוא שאל אם אני רוצה לקפוץ לקפה אחרי העבודה. אני אמרתי שצריכה זמן מנוחה, ושבכל מקרה יש לי תכניות בערב בת"א אז אולי אעצור בדרך. ההצעה מראש נראתה לי תמוהה. מעולם לא פגשתי מישהו באגביות כזו, ועוד בביתו. הסתייגתי מלהגיע אליו, אבל אחרי כמה שיחות החששות נעלמו. יאמר לטובתו שלא ניסה לשכנע אותי בדרכים עקלקלות. ישבנו יחד שעה וחצי. הוא כותב עבודה, אז דיברנו עליה. ועל זוטות. היה ממש נחמד. בחמש הדקות האחרונות התנשקנו. וכאן נגמר המקסימום האובייקטיבי שאני יכולה לו. הבה נפעיל את המצלמה. הסיבה שכל כך נהניתי היא שלא הוקסמתי. היקסמות פירושה עיוורון. היא בדרך כלל מעידה על אידיאליזציה, על כך שאני בוחרת לראות רק את הטוב במישהו ומקטינה את עצמי. גם לא רצו לי בראש כל המכשולים העתידיים – לא יכולתי לומר מדוע אין סיכוי שזה יעבוד בטווח הארוך. מה שהיה באמצע שני אלה היה מרתק. זו הייתה שיחה שיש בה מעין איזון שאני כמהה לו. קפיצה מקריאת טקסט של ניטשה לדיבור על הישרדות. וגם הוא מעין אמצע. מצד אחד יודע לגעת בכל הסובייקטיבי בעדינות מיוחדת. אמר למשל שלא תמיד מספיק שאנחנו יודעים את האמת ואיננו מגיבים על עלבון כזה או אחר – כיוון שדברים שורטים בנו, משאירים את הדימוי העצמי שפוף. מצד שני נקט לא אחת בטון פטרוני ומתגרה. אני הגבתי בענייניות של אוטיסטית, כאילו אינני מבינה את הרמיזות. אך למעשה הוא עשה בי שמות. רציתי באחת להתמרד כנגדו באלימות ולהתמסר לו לחלוטין. היה לי נעים לא להיות הבוגרת היודעת-כל, לא להיות מקבלת ההחלטות. היה לי נעים לבלות בחברתו של בחור ילדי, ועדיין להבחין בפגמיו. בבוקר כתב לי הודעה. היום עבר בהתכתבויות, ופגישתנו נדחתה למחר כיוון שהיו לי תכניות. הציע שנראה סרט בביתו. אחר כך מופיעים שני סוגים של מחשבות. הסוג הראשון הוא הדפוס המוכה, הקורבני, שזוכר את כל הפצעים הקודמים, טריים יותר ופחות. אני משוכנעת שהוא רוצה להיכנס לי לתחתונים. אחר כך יעלם כמו כל היתר. עלי להמשיך ולהיות מרוחקת, לא שקופה. עליי לגרור אותו לבילוי בחוץ, לא לשכב אתו, להבין את כוונותיו. עלי לדעת שאני מקבלת מה שאני מזמינה, והגיע הזמן שלא אתן לבחורים לשכב אתי ואז להיעלם. גרוע מכך הוא שלא הסקס הוא העניין – שהרי אנשים נכנסים לנשמתי גם ברבע שעה. זוהי החרדה הקיומית. הזוג השני הוא פורח, אך הוא גם זה שאולי מתווה לי את שביל החתחתים שנידונתי ללכת בו. מה אכפת לי שהוא רוצה להיכנס לי לתחתונים, אני רוצה זאת בדיוק כמוהו. רוצה אותו מאוד. ומה זה משנה בכלל מתי זה יקרה. האם גם אתן לו להיות מכתיב הטון, המתקשר, המחזר, עד שאהיה בטוחה במאת האחוזים שהוא רוצה בי? ואיפה אני בכל זה? הרי אני מעדיפה תמיד סביבה ביתית, אין לי הגדרות של מה צריך לקרות מתי ואיך. אני שמחה להיות יוזמת ומתקשרת, לא מעוניינת להיות דבוקה לטלפון בציפייה אווילית. כל זמן שאני נתונה בחרדה לא אוכל להיות מי שאני. ואז באמת ארגיש קטנה וחסרת שליטה. לא אגיד את שעל לבי, לא אבקר כשיש לי ביקורת, לא אתמסר למבטיו. לא אחיה ברגע. זהו. תקועה. אין לי מסקנות. אינני יודעת אם עלי להתיר את הרסנים וליהנות ממה שיש. להתאבד כל פעם מחדש. או שמא לפתוח את ספר החוקים ולקראו על שלביו. להפעיל את הדיפלומטיה. להיות מאובנת אך אולי להשיג יותר אחר כך. ומה זה בעצם משנה. כל זה שלי. אין לי באמת מושג מה רוצה הבחור ולאן הוא חותר. אז למה הסרט? יש דברים יותר טובים עכשיו בטלוויזיה. |