כותרות TheMarker >
    ';

    הילדה שהייתי היא האישה שאני היום

    0

    החיים

    6 תגובות   יום שישי , 31/8/12, 18:09

    החיים. הדבר הזה שכולם עושים אבל לכל אחד זה יוצא אחרת. החיים נגעו בי. המוות שבחיים נגע בי ליתר דיוק. הבנתי שכל הסרטים, הספרים, השירים הנוגים אודותיו באמת מתארים את הדבר האמיתי. מוות הוא סופי. הוא פשוט מגיע ומשאיר אחריו חיים אחרים.

    שבועיים עברו מאז שחמי תדי נפטר. המוות הראשון שנגע בי. אולי כי הייתי חלק מן המלחמה הזו להדוף את המוות ולהשאיר אותו בחיים. כולם נרתמו. עשו את כל שבכוחם למשוך אותו הרחק מן הדלת הזו בקצה המסדרון של החיים. ושום דבר לא עזר. בשבועות האחרונים לחייו הוא היה כל כך נחמד. הוא היה מלא בגבורה. הוא לא התלונן. לא כעס. לא על הגורל שדחף אותו בין גלגליה של ניידת משטרה וקרע את גופו, לא על הימים שהפכו ללילות אותם עשה בבית החולים. לא על הדיירים, שכניו לחדר, שנפטרו אחד אחרי השני והותירו אותו להלחם, פניו אל הקיר הלבן.

    ישבנו לצידו והוא רצה מעט. מעט מאוד. הוא רצה שנחזיק את ידו. שנדבר אליו. נספר לו קצת "מה חדש". איך נראה המשק, הבית, נוי, הכלב שלו. הוא איבד עניין באוכל. לא רצה לקרוא לראות חדשות. האיי פד החדש לא הפר את השקט שגזר על עצמו.

     הוא אכל בהכנעה את הארוחות העקרות שהגישו לו בבית החולים. הארוחות שהלכו והחווירו עם הימים החולפים. אבדו החומים, והאדומים של הרטבים והבשר ודהו לכדי גבינות רזות, יוגורט, רסק תפוחים אנמי.וכשלא יכול היה לבלוע יותר, נכנע ושתה במאמץ הרואי את משקאות האנרגיה הלוחמניים. אינשור, נוטרן..מי יתן ולא אראה עוד פחית כזו לנצח.

    היינו אמורים להסתגל למחשבה שיגיע יומו האחרון. אבל זה רק נכתב בספרים. 

    בשבת, באנו לשבת לצידו. האחיות שבאו לנקות ולסדר אותו קראו לנו בשקט וביעילות שבאה מהרבה נסיון המליצו לנו לקרוא למשפחה. להפרד. הן אמרו כי אלו הן נשימותיו האחרונות.

    "איך אתן יודעות?" הקשיתי. ואולי לא? אבל הן ידעו. וקראנו לכולם לבוא.

    אחד אחד נכנסו להפרד. אחזו בידו הביטו בו. אני מניחה שתמונות מימים טובים יותר ריצדו על הקיר הלבן. ומה יש לומר? איך נפרדים? יש בכלל מילים אחרונות? 

    נפרדנו. והוא הפסיק לנשום והלך מאיתנו.

    ועכשיו יש חיים אחרים. חיים רגילים אבל אחרים. חיים שבהם עדיין מחפשים אותו בעינים.

     מכווצים  גבות בנסיון להבין איך כל מה שהורגלנו בו הפך לנחלת העבר

     .

    20 שנה הכרתי אותו. הוא גר לידי. או אולי אני גרתי לידו. בנינו בית לצידם וחיינו את חיינו והתרגלנו להרגלינו ולא חשבנו שכל מה שתמיד אומרים באמת קורה. גם לנו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/9/12 09:20:
      * קשה, משתתפת בצערך, בצערכם
        23/9/12 08:22:
      מוכר. כואב. קשה. (**)
        1/9/12 14:06:
      שרון משתתפת בצערך/כם. כתבת מרגש ואמיתי. חיבוק.
        1/9/12 08:27:
      עשית לי צמרמורת.... הזכרת לי את הפרידות שלי
        1/9/12 07:46:
      עצוב מאוד, החיים משתנים, חוויתי זאת כמה פעמים, עצוב עצוב עצוב...מחבקת אותך, הוא זכה להיות ליד מי שאהב ברגעיו האחרונים, זה נהדר:)
        31/8/12 21:03:
      שרון יקרה, לא ידעתי, ממש ממש לא ידעתי שזה נגמר כך. הייתי עסוקה בחיים, בכל מיני סוגים של יש, של יצירה והצגתה ועד כמה שזכור לי לא פרסמת את דבר מותו, היות והצצתי מדי פעם לקפה. מות ראשון שנוגע בך הוא מוות קשה. קשה להסתגל אל התמידיות הזו, שזה מה שיש. אני זוכרת את זה גם אצלי. זה היה קשה. חיבוק שרון יקרה. ודעי ימים טובים יותר. שלא תדעי עוד צער, לא כזה.

      ארכיון

      פרופיל

      מציירת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין