0
א. עשרים ושבעה באוגוסט.
- כ-ן...? - למה את עונה כאילו זה הטלפון שלך? - כי אבא לא בבית, כי הוא היה צריך לצאת ללוות את אחותך, כי היא מפחדת מאיזה כלב שיש בחוץ. - אכלת ארוחת ערב? - לא. אין לי ביצים. - את רוצה שאביא לך ביצים? - תביאי, אני אחפש משהו אחר לאכול. ... אבא (בחיוך מדושן עונג עצמי): כשתגישי את העבודה האחרונה אתן לך מאתיים שקל. תבלי קצת. (אפשר להכניס לכיסוי המינוס. או בוף. אבא – אפשר לקנות בזה בוף?) אני: אז למה לא השתמשת בביצים בעצם? אמא: כי רצית טוסט. אני: טוב אבא, אני אקנה כפכפים. אני צריכה כפכפים. ב. שלושים באוגוסט
- בא לי סיגריה! - אבל את לא מעשנת. - אני כן. - גועל נפש. אבל את יכולה, זה לא מפריע לי, רק לא בתוך הבית. - זה בסדר, לא הבאתי אתי. לא הספקתי להגיד ג'ק רובינזון והוא נרדם, הקונדום עדיין עליו. נשענתי בגבי על הקיר וחיפשתי נואשות את הירח המלא מבעד לתריסים המוגפים למחצה. כלואה. כלואה בדפוסים שלי. למה את לא משחררת, אני כועסת על עצמי, מה כל כך קשה לך. אז אמרו, אז נעלמו בלי להשאיר עקבות, אז הרימו גבה, אז רמזו לך בעדינות ללכת, אז העירו לך שאת רועשת מדי במיטה... מה זה קשור לעכשיו. אז הוא שקט, אז מה, מה את רוצה לעזאזל. הפסיקי לחפש חוסר ביטחון כערבות להתעניינות בך. שחררי כבר, מטומטמת. אוי, העיר המקוללת הזאת. רוצה הביתה לדשא ולירח. אסע הביתה, אני חושבת, אבל אני קצת שתויה. יצר ההרס העצמי מתחיל להניע את גלגליו. קמה לסלון ומתלבשת. מכניסה הכל לתיק. עכשיו רק להגיד שלום קצר, כל מה שיישאר הוא להרים את התיק ולצאת בשקט. אני מציצה בשעון על מסך הטלוויזיה, 23:14, מוקדם. - למה התלבשת? - אתה ישן, מוקדם לי, אני אומרת בקלילות מעושה. - אז מה, בואי תשני גם את. הוא מושיט לי יד מנומנמת. אני אוחזת בכף ידו ומנשקת אותה. אסירת תודה על כך שנתן לי את הבחירה. אני מתפשטת ונכנסת למיטה. בלילה חלמתי שאני שוכבת עם גבר נשוי מהקיבוץ. כשהדלת נפתחה לא הצלחתי לקפוץ החוצה מהמיטה. הפכתי למנודה, שנואה על ידי כולם. התעוררתי והוא עוד ישן. משך לי את השמיכה והשאיר אותי חשופה למאוורר. השרירים נתפסו. באור הבוקר הסתובבנו ערומים בדירה. הכין לי קפה וארוחת בוקר. הציע לי לראות את סוף הסרט מאתמול. שכבנו שוב. כל רגע אני מחשבת את מספר הצעדים שיידרשו לי כדי להתארגן ולהיעלם. עדיין לא קרא בשמי פעם אחת מאז שנפגשנו. אולי בכל זאת לא, חשבתי, בכל מקרה, עדיין נתן לי את הבחירה. הבנתי פתאום למה דווקא את הקשרים האלה אני מצליחה להחזיק הרבה זמן. אולי עדיף באמת שלא יתקשר עכשיו. ג. אחד בספטמבר השמיים כבר כתומים. עמי ותמי זהובים וקטנים חדלו ממרוצתם בצומת המדשאות והביטו סביבם מבולבלים. - סליחה, איפה זה הקיבוץ? שואל עמי המתנשף. - אתם בקיבוץ. אני מאמצת את הטון הכי רך שלי. אל מי אתם צריכים להגיע? הוא בוהה בי במבט אבוד. עיניו נעות מצד לצד, טיפות זיעה גדולות מכסות את אפיו הקטן. הקטנה עמדה במרחק בטוח מאחוריו. שמלה פרחונית ורודה ושיער בלונדיני ארוך. שמה בו מבטחה. - אנגלית? שאל בתחינה. - "yes, sure" חייכתי ועניתי בטון מרגיע. - "we're lost!" הכל אפשר לסדר, אני חושבת. בסופו של דבר הכל יסתדר. |