במדור השבועי "אזור הדמדומים" סיירו גדעון לוי ואלכס ליבק באתרי הכפרים והשכונות הערביות, שתושביהן גורשו ונמלטו במהלך קרבות מלחמת 1948 (הארץ, 31.8). לוי מתאר את תמונות חייהם של התושבים הקודמים אשר נעלמו ואינן. במקומן צמחו חיים חדשים, שאינם עוצרים, זוכרים ומזכרים את האנשים, הבתים והרחובות שיצרו את תמונת החיים של פעם. חיים חדשים גדלים על חיים ישנים "מבלי שיהיו מוכנים להכיר בכך".

ליבו של לוי נחמץ על "המעונות האימתניים החדשים..." הנבנים בצד בית הקברות של כפר פלסטיני, שייח מוניס, אשר בתיו עמדו טרם 48 על גבעת האוניברסיטה. לוי, שהלך בעקבות הספר "אומרים ישנה ארץ", מצטט מתוכו את הדברים הבאים: "הסיור נכתב עבור עמליה בתי... איך אספר לה על מנשייה?... אני רוצה שתדע שכאן בתל אביב, ליד הים שהיא כל כך אוהבת, הייתה פעם שכונה שחיו בה ילדים כמוך, אנשים שהיו להם חיים מלאים..."
הצדק נמצא בדבריהם של לוי ונורמה מוסי, כותבת שורות אלו מתוך הספר. במקומות רבים חיו תושביה הערבים של ארץ ישראל - פלסטין המנדטורית חיים רגילים כפי שחייו בני אדם בכל העולם. הם לא היו יוצאי דופן. גם העובדה המצערת, שחיים רגילים אלו נגדעו ונעלמו, גם היא אינה יוצאת דופן. לאורך כל ההיסטוריה האנושית עיצבו סכסוכים בין קהילות וחברות את הנוף האנושי. קהילות היגרו (בין מרצון ובין אם לאו) ממקום למקום בלי להתיר זכר. נשאלת השאלה, עד כמה מחויבים בני אדם לשמר, להצניח ולזכור את הקהילה ששכנה בעבר במקום מגוריהם? ויותר מכך, כמה זמן עלינו לזכור? היכן עובר גבול הזמן ההיסטורי שבו עלינו לעצור, ולהניח לעבר?

חשוב להציג במונחים ברורים את שארע כאן ב- 48. שתי קהילות נאבקו בקרב של להיות או לחדול. עבור היישוב הציוני, כמו גם עבור התנועה הלאומית הפלסטינית, היו קרבות 48 שיאה של תקופה ארוכה של מתיחות עולה ויורדת. שתי הקהילות דרשו את הבכורה על הארץ שגבולותיה נקבעו, לא על ידי אלוהים או אללה, אלא על ידי הבריטים. היישוב הציוני, נחוש ומאורגן יותר, הביס תוך כשישה חודשים את ההתארגנות הלאומית הפלסטינית והקים את מדינת ישראל על שטח שגבולותיו טרם נקבעו.

ששת החודשים הראשונים של המלחמה היו תקופה של זוועות משני הצדדים. לא הייתה זו מלחמת צבא בצבא, אלא מלחמת אזרחים איומה שבמהלכה לא היססו הצדדים לנקוט באלימות ברוטלית. התרופפות האחיזה הבריטית הפקירה את השטח לשני הצדדים שאגרו פחד, איבה וזעם האחד כלפי השני. בספרו "1948" תאר ההיסטוריון בני מוריס את מהלכי הקרבות המרים שנערכו בין גדודי הצבא הישראלי לעתיד ובין הכוחות הפלסטינים שלחמו בחזיתות השונות. מעשי אונס, רצח וביזה היו נחלת שני הצדדים. תקופת הלחימה לוותה באי ודאות רבה לגבי יכולתו של היישוב הציוני לעמוד בקרבות. הייתה זו מלחמת קיום בעייני הלוחמים כמו גם בעייני ההנהגה הציונית. בסופו של דבר, במהלך ששת החודשים הראשונים ללחימה, עד הקמת מדינת ישראל, וכן במהלך החודשים שלאחר מכן, נטשו וגורשו פלסטינים רבים מכפריהם ומעריהם.

עבור רבים מאזרחיה הפלסטינים של מדינת ישראל, מסמלת מלחמת 48 אסון אישי ולאומי. ברור כי בנרטיב ההיסטורי, האישי והקולקטיבי, לא יכולה תקופה זו להצטייר אלא כאסון. ראוי כי מדינת ישראל לא תמנע מאזרחיה הפלסטינים לספר, לציין ולהגיד את שעל לבם. יתרה מכך, גם לו חפצה המדינה (כפי שהיא במידה רבה נוהגת כיום) להעלים את הסיפור ההיסטורי הפלסטיני, הרי שהדבר בלתי אפשרי. הוא חי וקיים בהיסטוריה, בשירה, בסיפור ובתורה שבעל פה.

אולם מאידך גיסא, אין מחובתה של המדינה והיא אינה יכולה "לתקן" את הנזק שנגרם לאוכלוסייה הפלסטינית. אזרחי ישראל, יהודים, מוסלמים ונוצרים ופלטים פלסטינים ברחבי העולם, כולם יודעים כי קהילה אחת קמה על חורבות קהילה אחרת. האם שלט מאיר עיניים, "כאן שכן הכפר שייח מוניס, עד שנת 1948", ישיב את תושביו? האם שלט זה יפצה את יושבי הכפר שאינם עוד? האם השלט הזה ינקה את חטאינו, ואולי יהיה עלה תאנה לכסות את ערוותנו. הנה, שמנו שלט וכעת ימחל לנו העם הפלסטיני על שנישלנו מאות אלפים מבניו מביתם. האם ייעלמו זוועות הקרב? האם הכובש הרומי הציב שלט בכל מקום בו החריב יישוב יהודי? האם העבודה שלא עשה זאת, השכיחה מלב היהודים את אותו המקום? אלפיים שנה מראות אחרת. האם עלינו לא לבנות מעונות סטודנטים (בהם יתגוררו סטודנטים ערבים רבים) רק משום שבעבר היו כאן חיים אחרים? התשובה היא לא. עלינו לבנות חיים חדשים. רק בהם יש תקווה. לכל הצדדים.
למדתי אני, וילמדו הסטודנטים דיירי המעונות החדשים,  על שייח מוניס, על יפו העות'מאנית והמנדטורית, על סלמה ועל מנשייה, כפי שלומדים סטודנטים אמריקאים על עבדות השחורים, כפי שלומדים נערים גרמנים על פשעי ארצם לפני שבעה עשורים. ברם עד מתי? וכמה שלטים עוד יקבעו על קירות של בתים? כמה דפי רישומים מצהיבים נשלוף באו"ם בכדי להראות צודקים?
את הנעשה אין להשיב. ההיסטוריה אינה חוזרת, היא חלפה והותירה אותנו לרשום את דברי הימים.

הזמן ישטוף ויעטוף את שייח מוניס כפי שעטף עשרה מיליון בני יבשת אפריקה שהועלו על אניות ונשלחו לעבדות בעולם החדש. ימוסס בין הדפים את מנשייה, כפי שנעלמו וחרבו קהילות יהודיות מערי אירופה. זכר לא נותר להן מלבד בליבו של העם היהודי הזועק למרומים ומדינת ישראל אחוזת השדים. ילמדו הלומדים ויחיו החיים. היו כאן חיים אחרים ועוד יהיו אחרים. לא ישנו זאת שלטי כסף חרוטים.