לאור העובדה שהיום ערב יום השואה, אני משתדלת להאזין ולצפות בדברים בנושא יותר מרגיל והיום חשבתי על הספר האחרון שקראתי בנושא, ספר טוב מאוד לדעתי, ציפורים משוגעות וחמסין מאת גבריאלה אביגור-רותם. גיבורת הספר היא דור שני לניצול שואה וכאשר היא מנסה להתמודד עם זכרונות אביה, היא מתקוממת על ההליכה כצאן לטבח שמוסברת בזכרונות אביה כחוסר ידיעה של ההולכים למוות המצפה להם.

דמותו של חוקר השואה בספר מנסה להסביר לה, שגם אלה שידעו עדיין הלכו כצאן לטבח. חוסר הסבירות הזאת שבאי התקוממות מוסברת על ידו בכך שהיהודים בשואה קיבלו את הגטאות ומחנות ההשמדה כמציאות קיימת שאינה ניתנת לשינוי.  נראה לי שגם היום יש המוני דברים שאנו מקבלים כמציאות שאינה ניתנת לשינוי, חלקם איומים המעיקים על חיינו וחלק מהווים סכנה של ממש לקיומנו ולפחות אחד הלקחים שכדאי להפיק מהטראומה של השואה היא שלא לקבל את המציאות כאוביקט שאינו ניתן לשינוי....