למה?

כי פתאום נשקפת אלי איזו זקנה מוזרה, קצת דומה לי אבל, לא יכול להיות שזו אני.
אני?
זקנה?
משהו לא בסדר עם המראה שלי.
כנראה שהתקלקלה.
לפני הרבה שנים, כאשר הייתה חדשה - נראיתי בה לגמרי חלקה וצעירה.
מסתבר שמראות, כמו גם בני אדם, לא מחזיקות מעמד כל כך הרבה שנים.
הן מזדקנות.
מסכנות.
כשהמראות מזדקנות הן רואות רק קמטים.
גם הפלסטיקאים.
ואומנם, בשנים האחרונות אני נתקלת בהמון מראות זקנות, שהזמן עשה בהן שמות: למשל המראה במעלית, המראה אצל הספר, בחנויות,... אפילו המראות בבתים של הבנים שלי כבר לא מה שהיו פעם.
כולן משקפות רק קמטים.
מה אני אגיד לכם?
הולך הדור ונעלם.
קמטים!

תאמינו לי יקיריי,
כל הנושא הזה של הקמטים לא מזיז לי.......... תשלימו לבד את המשפט.
כמובן שאני שמה על עצמי קרמים שמנוניים מפה ועד הודעה חדשה.
כמובן שזה עוזר כמו כוסות רוח למת.
כמובן שאני יודעת ש''הרווחתי את כל הקמטים שלי ביושר''.
כמובן שאני יודעת בדיוק בת כמה אני.
אז מה?

אז מה אם אני קצת מקומטת? 
מה זה אומר עלי?

להגיד לכם משהו?
הקמטים שלי ואיך שאני נראית, עם כל כמה שזה חשוב לי - ואני לא אגיד שלא -  זה לא המהות שלי.

 
קמטים או לא קמטים - היום, אני פי אלף יותר מאושרת מאי פעם.
באמת!
היום אני עוזרת, לכל מי שרוצה להיות מאושר, לשפר את איכות חייו ואיזה כיף ונחת זה נותן.

בלי קשר לכלום, הייתי שמחה להיראות כמו שנראיתי לפני חמישים שנה. למה לא?
הייתי כל כך צעירה וחמודה... אבל! לא הייתי כל כך מאושרת כמו שאני היום.
אין ספק שנחמד להראות יפה ולהיות צעיר, אבל עוד יותר נחמד להיות צעיר ומאושר.

כמה צעירים מאושרים אתם מכירים?