זה נגמר...

שנה של עבודה והכנות

של חששות והתלבטות

של לתפוס את הראש ולשאול את עצמי שוב ושוב ושוב-

"מה את עושה?"

"אין מצב שאת עושה את זה..."

"ו... איך תעשי את זה בדיוק"

עד שבסוף זה הפך ל-
"יאללה, קטן עליך את עושה את זה!"

כמה פעמים רציתי לפרוש בדרך,

כמה פעמים כבר שברתי את הכלים וצעקתי לכל עבר-

"עזבו אותי באמאשלכם, לא רוצה, לא מתאים לי, לא עושה!"

ולאט לאט

מאימון מפקדים אחד לשני

מאימון מכין וישיבות

דרך יום ראיונות

ותיאומים

וטבלאות אקסל אינסופיות

וטלפונים ומכתבים

ומליון מיילים

מידע וקבצים

והינה התגייסנו לאל"ת

בחום

ביום של המבחן האחרון לסמסטר

באמצע קייטנה אחת

עם יומן עמוס ומורכב וטבלת יאוש לסיון

מבצע אנטבה היה מורכב פחות מהיציאה למילואים האלו

לתעסוקה מבצעית באמצע אוגוסט

ברתימת כל מי שרק יכולתי לעזור בתקופה הזו

אמא ואבא, אחים, חברות, אמהות של חברות, סבתא של סיון ואבא שלה,

שתי קיטנות והמון אילתורים

ועבודה אחת שנטשתי בשיא העונה  

תמונות תמונות רצות לי בראש מהתקופה ההזויה הזאת

והינה אני משתטחת על הקרקע המאובקת לומדת מאוהדי הקמ"ן לאפס את הנשק 

והינה אני סופרת 8 חורים חדשים במטרה, שאני פגעתי, גאה בעצמי ומודה לאיציק על הטיפים ולאוהדי על שיישר לי את היד

והינה אני במטווח לילה, שוכבת על האדמה, לא רואה ממטר, נלחמת באבק ורק משחררת את הנקירות שיגמר כבר ואוכל לנשום שוב

עכשיו אני בקו, תפסנו אחריות, סיור עם דוד מדבר, ועם אליעד הסמג"ד הנחמד, עם גשש אחד וגם עם ריצ'רד המגד הקודם, דחוסים ברכב הממוגן בסיור לילי בגזרה

במקומות שרוב אזרחי המדינה לא מורשים להסתובב, ולא יראו לעולם ולא יצעדו כאן אף פעם

מחסום ועוד אחד

פרקנו מהרכב

שיחה קלה עם דימה מפקד המחסום

שוטרות מ.צ עייפות וכועסות, שחוקות ומותשות, עם רוע בעיניים, עוצרות מכונית במחסום של גבר ואישה עם רעלה, מאחור גם ילד או ילדה אני לא ממש רואה מכאן, והשוטרת מוציאה אותם מהרכב ומתחיל וויכוח, אסור להם להעביר ביצים לתוך הרשות, השוטרת מוצאת הרבה כאלו בהסלקה, 

כוחניות

צעקות

עצבנות

שפת גוף עויינת

אני מברכת על הרוע בעיניים של השוטרות

חלשות הן בטח לא...

מיציתי את הסיטואציה, קשה לי מידי להכיל

ארנבון גדול עסוק בעיניניו, לא מופרע מהמהומה שלידו

מרגיע

ואז ילדים רצים משום מקום לעבר המכוניות הממתינות לבדיק במחסום

אני נדרכת, לא מבינה מה אני רואה, 

אני היחידה שנלחצת, כל מי שכאן רגיל בהם, לא ממש מתרגשים

רוכלים

זה כל מה שהם

ילדים עניים מהכפר הסמוך שמתקבצים כאן כל ערב ומנסים להרוויח קצת כסף,

עכשיו ברמאדן הם יוצאים יותר בלילה כשלא חם כל כך.

עוד מחסום, בלילה הוא ריק, נראה כמו מכלאת פרות, ואני הרי ימנית, לא ממש אכפת לי, אבל ביני לבין עצמי מודה שזה לא אנושי, שגם קצת כן איכפת, ואיך אפשר אחרת? לעשות את זה יותר אנושי ועדיין לשמור על הביטחון כאן...

לא רוצה לשקוע במחשבות האלו.

שבת בבסיס, חייבת לצאת להתאוורר

קצת חנויות, קצת מסעדה ואז לים במכמורת

פינה של שקט

רגע עם עצמי

כמה יפה פה.

והינה אני אוספת את סיון מהקיטנה בסוללים אחרי יום חוויתי ומאושר עבורה, נוסעת ברכב וכבר לא ממש זוכרת לאן פני עכשיו,

מאין אני באה ולאן הולכת.

ועכשיו בעבודה, מול המחשב, משלימה פערים בעולם הזה

ואז טלפון מדוד מדבר, ועוד אחד מאיציק מהקישור, ואז גם אחד מהחמ"ל ועוד אחד משני, ואחרון לשעה זו מאוריאן ק. חינוך שמחכה לדמ"ח...

ועכשיו מה? 

עכשיו סיון, ואז קניות, וגם כביסות ושוב להכין את התיק, ואיפה היא מחר?

ואיפה אני?

ועוד יום בקו

ביקור קהנ"ר, ביקור אוגדונר, להכין מצגת, להעביר דמ"ח, מי שומר על סיון היום?!

עוד קיטנה שנגמרה, 

יום עם אבא, יום עם יפעת, עוד אחד עם אבא, ויכוחים עם האקס, 

"את מסובבת ומנצלת את כל העולם כדי שלך יהיה טוב ותוכלי לעשות את המילואים שלך..."

בכי...

נקודת שבר

בא לי לזרוק הכל לקיבינימט

שיחה עם אמא שמעודדת והכל חוזר לפרופורציות

קטן עליי

ממשיכים כרגיל

לפי התכנית

ביקור אלוף

טלפונים מהחמ"ל, מהחטמ"ר, מהגדוד, מהעבודה, חייל שצריך שובר נסיעה, מאבא...

חמישי עם סיון בבסיס, אין לי סידור, ניצלתי את כל המשאבים, לא יכולה לבקש יותר

אז היא איתי

רואה מה שאמא עושה

מתביישת מהאנשים, מהחברים שלי, מתחבאת מאחוריי

אבל לפחות עם אמא

חוזרות הביתה והיא מקפלת כביסה, סתם כי זה מפריע לה,

שוב אורזות תיקים, תיק לסיון לשבוע אצל אבא ותיק לעצמי לשבוע בבסיס

שישי בצהריים מזדכה עליה, בצער רב, הרכב, והיא בתוכו, נוסע ואני כבר מתגעגעת, ממש קשה לי

נכנסת הביתה ולוקח לי עוד דקות ארוכות להתאושש ולעשות עם עצמי משהו

בערב על האש אצל ירון

בשבת מרתון סרטים כדי להשלים פערים ואז גם ים...

סוף סוף ים

חודשים שלא הייתי בחוף שלי

מילאתי מצברים ונסעתי בראשון לבסיס לשבוע אחרון

סיכומים, ביקורות, סגירת שמ"פים, תודות ופרידות

ספירה לאחור

מרגישים את הסוף

והתחושות אמביוולנטיות מאוד

מה עכשיו? 

ומה היה לנו עד עכשיו?

היה לנו את שי, אחד יחיד ומיוחד, מרוכז מאוד ולא מתבלבל, שלא מרפה ולא נותן שיעמדו בדרכו, ולבסוף חייך חיוך גדול ואמר לכולם תודה.

היה לנו את פיני, סקפטי ציני וסרקסטי ולמרות הכל אחרי הכל עשה את כל הדרך ועוד חייך בסוף, חיוך גדול וביישני של סיפוק, מעבר לכל העייפות והתשישות.

היה לנו את קובי, שקצת עוד רצה להשתטות ולא בטוח שרצה להיות, אבל החליט לבסוף להרים את הכפפה והבין והפנים והתחיל לצעוד את הדרך, וסיים צעד ראשון וחייך חיוך גדול ואמר תודה לכל.

היה לנו יוסי אחד שלא החליט אם חיים צריך להישאר בכוננות או לנסוע להביא סיגריות 

ויקוטי אחד שהתחנן שיפתחו לו את הדלת כי הוא ממש רוצה להמשיך לחיות

והיה לנו את צביקה, שנהג ונהג ועוד קצת נהג, וכשהוא לא נהג הוא הכין לנו קפה טוב (לא לי אבל כך אמרו השמועות...)

וזרנקין... גם הוא היה שם, לא וירטואלי לשם שינוי, אפילו השתתף בדיונים העמוקים בקבוצת שורדי הגישור בווטסאפ

ועידן סיור, שדאג להביא עיתונים, וגם לקרוא בהם

והיה לנו רופא אחד נחמד, שנלחמנו ונלחמנו שיהיה איתנו והשתלם לנו מאוד כשגילינו שהוא מגייס חיגרים, פיסחים עיוורים וחרשים וגם אם אתה על קביים, אותו זה כלל לא מרשים, תגוייס כמו גדול ותוך כדי תחלים, ובמקסימום... תקבל בסוף כדור.

והיה לנו את כפיר, רציני כמו הלילה שדאג שיהיה תאגד ולא נם ולא שקט עד שעמד במשימה

ועוד שאול אחד, בונבון אמיתי, סופר, שגם כשהוא אומר "לא יהיה, אין הקצאה" דקה אחר כך זה קורה, כי הוא עשה

והיה לנו אוהדי, אחד כזה חמדמוד, שהשקה את העציצים ודרש בהכרה והכין לנו קפה, ובין לבין לשם שינוי לא ניילן לנו מפות, אבל העביר לנו המון שעות יפות, והרגיע והצחיק, והכי הכי את הזמן שלי המתיק.

ויש את איציק שנדרש ממנו להיות אלי

ויש את אלי שאמרו לו להיות איציק

ואיציק שלנו, כבר לגמרי שלנו, מאומץ בחום, התרופה הרשמית שלנו לאלי

ואלי, אחח אלי, עם עיניים טרודות, אחרי גימלים ולילות ללא שינה, ו"אתה יודע כמה דברים יש לי על הראש?"...

אלי שהפחיד מאוד את הקמבצ הנכנס שראה מה מחכה לו, ולנו שמכירים אותו היטב סיפק רגעים יפים של צחוק מכל הלב

והיה לנו אליעד אחד סמג"ד נחמד שלא הפסיק לקפוץ ולעשות רעש בגזרה, וכשלא קפץ, סיפר לנו על העבודה הטובה שעשינו, או ביקש משהו קר חוץ מהיחס, ואם לא קיבל משהו קר אז לפחות בפלה לימון עשתה את העבודה...

ובסוף ובסוף וגם בהתחלה היה לנו את דוד מדבר, שבהחלט דיבר אבל יותר מכך עשה, שדרש ולא ויתר והקשיב (עד שהגיע אלי) והאמין ויותר משהאמין הוא התפלל, ועם כל זה ביחד גם דחף אותנו קדימה להצליח.

אז לכולכם ולעוד רבים וטובים שלקחו חלק במשימה

למשפחה שלי, לחברים ולכל אלו שתמכו

אני רוצה להגיד תודה ענקית

הצלחנו

כולנו

והיה שווה כל רגע ואת כל המאמץ

היה מספק ומרגש לראות את כל התזמורת הזאת מנגנת בהרמוניה שכזאת

לראות אותנו מתקשרים ככה ועובדים ביחד

המח"ט של החטמ"ר אמר זאת לראשונה ואני ככה הרמתי גבה

הרי זה אנחנו, הגדוד המצ'וקמק שהיינו לפני שלוש שנים, זה שרק רבים וצועקים וכלום לא זז

והינה מספרים לנו, אנשים שמביטים בנו מהצד, שאנחנו עובדים בסנכרון וביחד ו...וואלה הם צודקים!

היה לי כיף, חוויה מיוחדת,

שנתראה בשמחות ורק נמשיך כך,

אוהבת את כולכם,

שלישה גאה.