למגזין הבריטי Sight & Sound יש מסורת, הנמשכת כבר 60 שנה. מדי עשור, עורך המגזין משאל בקרב מבקרי קולנוע למציאת הסרט הטוב בכל הזמנים. המשתתפים במשאל מגיעים מעיתונים ממדינות שונות (כולל מספר ישראלים) וכל אחד מהם מתבקש לבחור את עשרת הגדולים שלו. המגזין אוסף את כל הרשימות ומעבד מהן רשימה אחת שמשתמרת למשך עשר שנים כקונצנזוס לגבי גדולתם של הסרטים הנבחרים. בסקר הראשון, שנערך בשנת 1952, נבחר "גונבי האופניים" של ויטוריו דה סיקה כסרט הגדול בכל הזמנים. בכל סקר שנערך מאז, נבחר "האזרח קיין" למקום הראשון. בכל סקר, חוץ מהאחרון. לפני כחודש נערך הסקר של 2012 ו"האזרח קיין" אבד את הבכורה לטובת "ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק. במסורת חדשה יותר, ערך המגזין בפעם השלישית סקר זהה בקרב במאים וגם כאן, "האזרח קיין" ירד למקום השני. במקרה של הבמאים, נבחר "סיפור טוקיו" של יסוג'ירו אוזו ליצירה הקולנועית מספר אחת בכל הזמנים.

הרשימה המפורסמת ביותר, פרט לזו של Sight & Sound, היא של מכון הסרטים האמריקאי. הוא מוגבל יותר מבחינת הסרטים להם ניתן להצביע, מאחר ואחד התנאים להיות חלק מהרשימה, הוא שההפקה תהיה אמריקאית לפחות בחלקה. זה אומר שסרטים כמו "גונבי האופניים" ו"סיפור טוקיו", אינם כשירים. עם זאת, מדובר ברשימה מוערכת הנלקחת ברצינות ונחשבת יצוג נאה של תולדות הקולנוע. בשני הסקרים שערך מכון הסרטים האמריקאי עד כה, אחד ב-1998 והשני ב-2007, נבחר כצפוי "האזרח קיין" למקום הראשון. לאור ירידת מעמדו בקרב מבקרים ובמאים, עולה השאלה מה יקרה בפעם הבאה בה יפרסם המכון את רשימת 100 הגדולים.

שתי הרשימות השפיעו רבות על העניין שלי בסרטים. ליתר דיוק, הן גרמו לי להבין בתור מתבגר כמה סרטים הנחשבים קלאסיקות לא ראיתי. רותקתי לעיתון שסקר את מאה הגדולים של מכון הקולנוע האמריקאי, למרות שלא הכרתי את רוב השמות. היה משהו מדהים בלקלוט כמה כל הסרטים קשורים זה בזה ועדיין, ניתן להציב אותם לתחרות ספורטיבית לא מזיקה. מנגד, הרשימה של Sight & Sound מ-2002 די הרגיזה אותי. היו שם כמה סרטים שראיתי ולא אהבתי והרבה שבקושי שמעתי עליהם. גם הרשימה הנוכחית רחוקה מטעמי, אולם לפני עשור, הגישה שלי לא הייתה "וואו, יש לי עוד כל כך הרבה מה לראות", אלא יותר "כוס אומו הזקנים האלה שחושבים שכל סרט מחמישים השנים האחרונות הוא זבל." אני כל הזמן מתפתח כחובב קולנוע וב-2002, הייתי כל כך רחוק מדעת המבקרים שהשתתפו בסקר, שממש כעסתי על הפער הזה. הדבר הניע אותי לערוך רשימה משלי. זה לא לקח הרבה זמן, עד סוף השנה הייתה לי רשימה מוכנה של 100 הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים. לא התיימרתי לבחור את הטובים או המשפיעים ביותר, רק את אלה שאני הכי אוהב. לצורך האתגר ומתוך תקוה שאהיה מסוגל להתמיד ולהיחשף לעוד ועוד יצירות מופלאות, קבעתי לעצמי יעד לעדכן את הרשימה מדי חמש שנים. ב-2007, הרשימה אכן עודכנה. צורפו אליה סרטים רבים על חשבון כאלה שכבר לא עשו לי את זה כמו פעם. גם הסדר בעשרת הגדולים טיפה השתנה, אבל אותו סרט נותר במקום הראשון. יש לי "האזרח קיין" משלי ואם יום אחד אגלה שברצוני למקם סרט אחר בראש הטבלה, יהיה זה ארוע עצום בחשיבותו עבורי.

כעת, עברו חמש שנים נוספות ויש לי רשימה חדשה. היא לא סגורה במאה אחוז, אני עוד מתלבט לגבי שניים-שלושה סרטים שמתנדנדים בין כניסה ליציאה, אבל בקרוב מאוד אתחיל לפרסם אותה כאן. אני מקווה שאמצא את הסבלנות והזמן לא רק לפרסם את הרשימה ללא הסבר, אלא גם להקדיש מילים לכל אחד ואחד מהסרטים שבה. זה הדבר שחסר לי ברשימות שהשפיעו עלי, שם לא מסבירים מדוע סרט הגיע למקום אליו הגיע. הם פשוט מצפים שאנשים יקראו את הרשימה ויקבלו אותה כגושפנקא לגדולתם של סרטים מסויימים על חשבון אחרים. אם מישהו לא הבין מדוע "סיפור טוקיו" או "ורטיגו" נמצאים כל כך גבוה, שיצפה בהם ויבין לבד. זה מה שאני מתכוון לעשות עם הסרטים שלא ראיתי, אבל זה לא אומר שלמי שקורא את הרשימה שלי לא מגיע הסבר רציני ולא מזלזל.

מן הסתם, הרשימה שלי מייצגת אך ורק טעם אישי ואינה מודדת איכות, כפי שהיא מודדת את השפעתו של סרט עלי ואת הרגשות שלי כלפיו. זו רשימה שנערכת מתוך אהבה לקולנוע ומתוך הערכה למי שתרמו רבות לחינוכי הסינמטי. זה גם מה שעומד מאחורי כל אחד מהמשתתפים בסקר של Sight & Sound, רק שהם חולקים את בחירותיהם עם מאות מצביעים אחרים. כיליד שנות השמונים, הרשימה המקורית שלי הכילה בעיקר סרטים משלושת העשורים האחרונים. במקרה, התקופה שנהוג להאשים את המצביעים בסקרים אחרים בהתעלמות ממנה. בשנים האחרונות, השתדלתי לנצל כל הזדמנות כדי להשלים קלאסיקות ואם סרט מצא חן בעיני, לראות אותו פעמים נוספות. עם הזמן, הרשימות שלי מייצגות מגוון נרחב יותר של תקופות וסגנונות, אף על פי שעדיין יש נטיה ברורה לטובת סרטים שגדלתי עליהם. מה גם שלא תמצאו אצלי את המובילים של הסקרים המפורסמים. כבודם במקומו מונח, אבל באמת ש"קזבלנקה" ו"הסנדק" לא חביבים עלי מספיק בכדי להימצא בין מאה הגדולים. סביר להניח שבעוד כמה עשורים, אהיה אחד מאותם "נאדים זקנים" שבוחרים רק בסרטים ישנים וקלישאתיים שמייצגים איזו תקופה לפני ששכחתי איך לאהוב קולנוע. זו תהיה שטות מוחלטת, אבל מכיוון שנקודת המוצא שלי הייתה שם, אסלח לכל מי שיחשוב כך על אני העתידי.