עוד שני רמזורים ואני מגיע. רק לא לבכות, רק לא לבכות... רץ בפראות אל עבר הדלת, מחפש את המפתח הנכון בצרור האימתני שהתגבש לי סביב חישוק הברזל שענוד היה בשני מפתחות עד כה. ביד רועדת כיוונתי אותו אל חור המנעול וברגע האחרון הבחנתי שהחלון מואר, קולות צחוק עולים מתוכו. מישהו כבר שם. רצתי בחזרה אל האוטו, שועט בקול חריקה אל עבר דלת אחרת. רק לא לבכות... מישהו מילא את מקום החניה הריק בדרך כלל. קיבינימט, אני כבר לא יכול להתאפק. מבועת, פניתי משם אל עבר דלת נוספת. רדוף, עטוף צלילים שכמו סוחטים ממני בכוח את אשר ניסיתי להצניע, פורטים על מיתרי כאב שהרעידו נשמתי בעוויתות עלבון צורב. מסך שקוף כיסה את שדה ראייתי וידעתי שמאוחר לי מדי. עצרתי בצד ובכיתי. מישהי עברה וראתה אותי. אולי חשבה שאני בכיין, אולי שאני רגיש. עוד דקה היא תשכח ממני. |
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
יש לי מקום באוטו :-)
זו בדיוק הבעיה. לא סומך על זה שהבאות לא יביאו איתן עוד בכי :-)
אנשים היום כבר לא נחרטים ונחקקים כל כך בקלות :-)
טוב שהשתחרר הפקק - דרך מעולה לשחרר קצת לחץ.
עשית לי "גפריסון איירפליין" בראש עם אסוציאציית הדלתות לאליס.
שתי כוסות מים,
אחד לי ואחד לך ושכשנגיע למחציתן נזכור להרימן לכבודו של המלא.
כתיבה משובחת, משאיר מקום לדמיון
ובהחלט מפרה אותו.
בכי מביא איתו תחושת הקלה. מנגנון ייחודי ומרפא.
תרגיש טוב