"חצי מיליון ישראלים כבר התחברו לחיים", כך טוען הכיתוב על קופסת ה-די.וי.די של הקומדיה הצרפתית המצליחה "מחוברים לחיים". למען האמת, אין לי שום סיבה לא להאמין לנתון זה. מדובר בשובר קופות במונחים ישראלים, אולי הסרט שמכר הכי הרבה כרטיסים השנה (נתוני מכירות בישראל הם דבר שקשה לוודא) ושמעתי כבר כמה וכמה אנשים שהמליצו לי לצפות בו. גם התכוונתי לראות אותו בקולנוע, אולם בכל פעם שעמדתי לעשות זאת, נסיבות שונות הביאו לשינוי התכנית. לבסוף, אתרתי את הסרט בספריה הקרובה ושאלתי אותו לצפיה פרטית.

אני לא יודע איך בדיוק מודדים את התחברותו של מישהו לחיים, אבל אם זה מקביל לכיתוב בצד השני של הקופסה "חצי מיליון ישראלים התרגשו וצחקו בקולנוע", אני בברור לא חלק מנתון זה. קודם כל, כי לא ראיתי את הסרט בקולנוע. אולם גם אם הייתי רואה אותו על המסך הגדול, לא התרגשתי ולא צחקתי. מתבקש להאשים ציפיות מוגזמות בכך, רק שהתחלתי לצפות עם ציפיות נמוכות, מכיוון שמאמר של דורון פישלר כבר הכין אותי לבלבלה בכל הנוגע לנתוני המכירות של הסרט. למעשה, הייתי יותר במצב להיות מופתע לטובה, מאשר להתאכזב. בכל זאת, אני חושב שמדובר באחד הסרטים הפחות טובים שראיתי השנה והעובדה שכל כך הרבה אנשים אהבו אותו, גורמת לי לתהות מה אני עושה לא נכון.

אני מביא כעת פרוט של הנקודות שהפריעו לי בסרט, אולי תוכלו להסביר לי איפה הבנתי משהו לא נכון. זו הולכת להיות חפירה החושפת לא מעט פרטי עלילה חשובים, כך שאני ממליץ למי שטרם צפה במחוברים לחיים ומתכוון לעשות זאת, להשאיר את קריאת המשך הפוסט למועד מאוחר יותר.

(מכאן, ספוילרים חמורים) 

הסרט לא מצחיק

טוב, זה עניין של טעם. אני אוהב קומדיה טובה, אבל לא פעם ראיתי אנשים נשפכים מצחוק על סרט או סדרת טלוויזיה שהעלו בי גיחוך מזלזל במקרה הטוב. יש לי בעיה שאני קצת חושב כמו קומיקאי ולכן, קל לי לצפות בדיחות מראש. מסיבה זו, הקומדיות האהובות עלי הן אלה שמפתיעות אותי תוך כדי העלאת חיוך בלתי נשלט על פני. מחוברים לחיים מכיל אולי שלוש בדיחות שלא ראיתי מגיעות מקילומטר וגם הן היו די טפלות. למעשה, הרגע הכי מצחיק היה כשהתזמורת בסרט הפסיקה לנגן ולא הבנתי למה עוד שומעים כינור ברקע, עד שהבנתי שהנגינה מגיעה מהדירה של השכנים.

לו הייתי המפיק שמקבל לידיו את התסריט של מחוברים לחיים והיו אומרים לי שזו אמורה להיות קומדיה, הייתי שולח אותו לשיפוץ מקיף. הרבה מהבדיחות בסרט סרות טעם ומתבססות על שוביניזם, הכרות עם תרבות הפופ הצרפתית, או הפרק הראשון של "הנסיך המדליק מבל אייר". באופן מפתיע, אדם משותק בנכה גלגלים, אינו האמצעי הקומי הקל ביותר לכתיבה, מה שמצריך מהתסריטאי השקעה בטאקט והקניית הומור עצמי לדמות של פיליפ. נעשה נסיון בכיוון, אבל כל בדיחה שנוגעת למוגבלות של פיליפ, מוסברת בגסות בידיו או בידי דריס, שחש צורך לפרט באריכות מה בדיוק מצחיק כאן. מנקודת המבט שלי, אם אתה מתחיל להסביר בדיחה, כנראה שהיא לא עובדת. זה, או שאתה עד כדי כך מזלזל באינטליגנציה של הקהל שלך, שאתה לא משאיר להם את האפשרות להבין לבד. אני חושב שהציק לי במיוחד הדגש המוגזם על השוני בין דריס ופיליפ. אחד שחור ואחד לבן, אחד עני ואחד עשיר, אחד עם פרופיל 97 ואחד עם 100% נכות. את זה הבנו מהתחלה ומתישהו, ההומור צריך להתחיל להתמקד בעוד דברים. בדיחות חוסר התאמה עובדות עד לנקודה מסוימת, אבל סרט קומי באורך מלא חייב להיות מסוגל לצחוק על מגוון תחומים.

גזענות

אפרופו שחור ולבן, ידעתם שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי? מציינים את זה בפתיחה ועל הפוסטר, אז אני מניח שהפרט הזה עבר לנגד עיניכם לפחות פעם אחת. מה גם שחלק גדול מההמלצות מפה לאוזן יציינו זאת כנקודה לטובת הסרט. האם זה מה שמצדיק את ההתנהגות הסטרואטיפית של דריס? הוא חי בשכונת עוני, מן הסתם כי הוא עני. הוא משתמש בסמים ונוטה לפתרונות אלימים, כי הוא התחנך ברחוב. הוא לא מכיר אמנות ומוזיקה קלאסית, כי לא נחשף לדברים האלה לפני שהגיע לבית פיליפ. הוא גם גנב ושונא לעבוד, כי זה איכשהו קשור לכך שהוא משכונת מצוקה. כל אלה מאפיינים סטרואטיפיים, אבל הם לא קשורים ישירות למוצא האתני של דריס. באותה מידה, הוא יכול היה להיות אירופאי, ערבי, אסייתי, אינדיאני, או כל דבר אחר. הוא בן של מהגרים שגדל בשכונה קשה והדבר ניכר באופיו ובחינוך שלו.

רק שאם הוא כבר אפריקאי (סנגלי, ליתר דיוק), למה שלא נכניס כמה מאפיינים יותר "אתניים", כדי להוסיף לדמות נפח? הוא לא מכיר מוזיקה קלאסית, אבל הוא שומע מוזיקה מודרנית, כמו... קול אנד דה גאנג? ארת' ווינד אנד פאייר? הוא לא מכיר את באך, אבל גדל על דיסקו משנות השבעים? מה שיותר מוזר מההזדמנות לגרום לשחקן שחור לרקוד לצלילי להיטים מהזמן שחצי האי סיני עוד היה בידינו, זה שאף אחד מהצוות בבית של פיליפ לא מכיר אותם. אלה לא הקלטות נדירות, או להיטים שרק הצעירים מהשכונות שומעים. זה פאקינג קול אנד דה גאנג. אלה שירים שלפחות חלק מהדמויות הלבנות בסרט, שמעו בילדותן. האם פיליפ, שמעולם לא שמע אפילו את שמות הלהקות האלה, עד כדי כך מנותק שגם בצעירותו, לא שמע דיסקו? זה לא שהוא גדל במגדל שן מבוצר, או משהו. הוא הכיר את אשתו באוניברסיטה ומבלה חלק גדול מזמנו מחוץ לבית. עם זאת, כולם מופתעים לגלות את המוזיקה ה"חדשה" הזו שהסנגלי משמיע להם.

יש עוד עניין שהופך את העסק מסתם סטראוטיפי לחשוד. רגע לפני כתוביות הסיום, רואים את האנשים עליהם הסיפור מבוסס. פיליפ, הלבן והעשיר, מבוסס על פיליפ פוזו די בורגו, לא השם הכי צרפתי, אבל בהחלט אירופאי. דריס, הסנגלי, מבוסס על מחבר הספר, עבדל סלו, שהוא במקרה אלג'יראי. למה יוצרי הסרט חשו צורך לשנות את דמותו של המטפל העני מאלג'יראי לסנגלי? איך זה משנה את היחסים בינו לבין מעסיקו, האם קשה יותר לקבל ערבי כסועד של נכה עשיר? או שאולי רצו להדגיש את ההבדלים בין שתי הדמויות הראשיות והחליטו שרקעים ואופי שונים לחלוטין לא מספיקים, צריך שגם יהיה קל להבדיל ביניהם במבט מרחוק. אתם יודעים, חוץ מזה שאחד עומד ואחד מרותק לכסא גלגלים.

אני מניח שלאלג'יראי לא היו נותנים לרקוד דיסקו, כי זה לא חלק מהתרבות שלו. לא שדיסקו אמריקאי הוא חלק מהתרבות של מישהו חוץ מאמריקאים שגדלו בשנות השבעים, אבל כנראה יותר קל לקבל אדם שחום עור בעל מבנה גוף אתלטי כמפזז בתנועות מייקל ג'קסון, מאשר צפון אפריקאי עם כרס. לא יודע, אולי אצלם הכיבוש הוא עדיין נושא רגיש מדי ואולי סתם החליטו שאם כבר לא מספקים לדריס אף מאפיין שלא נמצא בספר הסטראוטיפים הגדול, גם הגיוני יותר שיהיה בצבע עור שונה ממעסיקו העשיר, או מהאדם שעל הזכרונות שלו הדמות מבוססת.

אלימות

עושם רושם שבתרוץ של מי שבא מהשכונות, מאפשרים לדריס להתנהג בצורה אלימה באופן מוגזם. יש דברים קטנים, כמו לשפוך בכוונה תה רותח על הרגליים של פיליפ כדי לראות אם הוא יכול להרגיש זאת. דבר כזה היה גורם לכל מעסיק שפוי לפתר את העובד מייד ולהחליפו במישהו שהמילים "כוויות דרגה 3" אומרות לו משהו. זה, מסיבה כלשהי, לא גורם לאנשים לפקפק בבחירה בדריס לתפקיד שכלל אינו מוסמך אליו, אבל מילא. יש דברים חמורים בהרבה מהתעללות בנכה שלא מרגיש חום ברגליו.

דריס אלים כלפי אנשים כמעט בכל הזדמנות שניתנת לו. הוא תוקף שכן שחוסם את החניה, מתפרץ לחדרים וחוטף לאנשים דברים מהידיים. הוא מטריד נשים מינית (ומוצא אגב את סוכנות ה"עיסוי" היחידה בעולם ששמה על כרטיסי הביקור שלה תמונה של מישהי שלמעשה עובדת עבורה) ומגיע עד כדי תקיפה של מגלי, העובדת עבור פיליפ וחיה באותו בית. זה לא פתוח לפרשנות, נסיון לנשק מישהי בניגוד לרצונה, זו תקיפה מינית. התרוץ שלו שאפילו לא הכניס לה לשון, רחוק מלהיות מצחיק. בשלב מסוים, הרבה אחרי שמגלי הייתה אמורה לדרוש את פיטוריו של המטפל המתנפל, מתברר שהיא יוצאת עם פרדריק. זה קצת מרגיע את דריס, אבל הוא ממשיך לרמוז שיחפש את ההזדמנות הראשונה לנצל את מצבה השברירי, במידה והזוג נפרד. לקראת סוף הסרט, מתברר שפרדריק היא אישה ומגלי בכלל לסבית. כמה טוב לדעת שסרבה לחיזוריו של דריס, לא כי יש לו את הכישורים הרומנטיים של דונקי קונג, אלא כי היא בכלל לא נמשכת לגברים. זה מאיר את כל הערסים שצועקים "פחח... מי מסתכל עליך בכלל, יא לסבית!" באור חדש לחלוטין. הייתי אפילו אומר נבואי.

אליזה, בתו המאומצת של פיליפ, היא קורבן של הזנחה מצד אביה החורג ואין אפילו סצנה אחת בה לא נראה שהיה עדיף לו חיה בבית אחר. לא מספיק שאינה מכירה את הוריה הביולוגיים, אמה המאמצת מתה ממחלה קשה ואביה משותק ברוב גופו בעקבות תאונת רחיפה. לא ברור מי בכלל מגדל אותה והעובדה שהיא מחפשת רק אלכוהול וסיגריות ולא יוצאת הרבה מהבית, היא סוג של נס בהתחשב בחוסר היחס לו היא זוכה. דריס מתלונן על ההתנהגות שלה כלפיו ופיליפ מייד נוזף בה ודורש שתפרד מהחבר שלה. אם לא מספיק שפיליפ מעדיף באופן ברור את העובד החדש יחסית על פני בתו המאומצת, הוא משפיל אותה ולא מוכן לשמוע את הצד שלה בסיפור. לאחר מכן, כשהחבר נפרד ממנה, אליזה מסתגרת בחדר ומנסה להתאבד בעזרת בליעת אימודיום. דריס מדבר איתה ובמקום להרגיעה, לועג לה על כך שהשתמשה בכדורים לא מתאימים ותסבול מעצירות במקום למות. פיליפ כלל אינו מודע למצבה של בתו ואינו נוקף אצבע (סליחה על הביטוי) לעודד את רוחה. מי שכן מעודד אותה הוא דריס שמוכן, תמורת כסף, לאיים על החבר לשעבר שיחזור אליה ויביא לה קרואסונים טריים בכל בוקר. בשלב מאוחר יותר, מתברר שמלבד משלוח המאפים היומי, הנער אפילו לא מורשה להיכנס לבית והופך לסוג של עבד.

נדמה שאליזה תרגמה את היחס הגרוע לו היא זוכה בבית, לאלימות המופנית אל העולם שבחוץ. זו נערה ששוכרת אדם מבוגר בכדי שיאיים על החבר שלה לשעבר שיחזור אליה בניגוד לרצונו וישפיל את עצמו על ידי הבאת מאפים מדי בוקר, ללא זכות לפגוש את הבחורה שדרשה את חזרתו. במילים אחרות, היא נעזרת בבריונות לשמה כדי לנקום במי שהחליט שהם לא מתאימים כזוג. אני לא בטוח מי משני הצעירים יזדקק ליותר שעות אצל הפסיכולוג כדי לתפקד בעולם המבוגרים.

פיליפ אידיוט

אחרי שטענתי שהסרט גזעני, שוביניסטי, מעודד אלימות ובעל חוש הומור עקום, אני מגיע לטענה היחידה שאינה מבוססת על טעם. פיליפ, האריסטוקרט העשיר שכולם אוהבים ומצליח לתפקד יפה מאוד, למרות חוסר יכולת להזיז את גפיו, הוא פשוט אידיוט. אני לא יודע איך לא דרדר את ההון המשפחתי לתהומות, אבל כנראה שהוא ממש ממש טוב עם כסף, בהתחשב בכמה הוא גרוע בכל תחום אחר.

ציינתי את היחס המגעיל שלו לאליזה, יחס שניכר גם באופן בו הוא מצחקק כשדריס גורם למגלי אי נוחות בפניו. בהתחשב בכך שמבחינתו, לעשן סמים שנקנו ברחוב (לא גראס רפואי), לנסוע 180 קמ"ש בעיר ולהזמין זונות לביתו, זו התנהלות חכמה, קשה להבין איך הצליח בעסקיו לפני התאונה. האם זה נקרא להתחבר לחיים, לקחת סיכונים מיותרים שיכולים רק לקצר את חייו או לפגוע בשמו ובשם של משפחתו וחבריו? הייתי מצפה שאדם שנפצע אנושות בתאונת רחיפה, ילמד להיות קצת יותר זהיר, אבל נראה ששום דבר לא חשוב כשמישהו שאתה מכיר שבועיים אומר מה טוב בשבילך.

דווקא כשהכל נראה בסדר ודריס באמת משתלב בעבודה ובחייו של פיליפ, מגיע מפנה דרמתי. קרוב משפחה צעיר (חצי בן דוד, אם הצלחתי לעקוב) מגיע לבית המפואר בעקבות הסבר לא הגיוני לחלוטין (הכתובת הייתה על מכתב שנשלח לכתובת הקודמת של דריס. חשבתי שבארץ, הדואר גרוע). דריס מבין שעליו לדאוג למשפחתו ולא רק לעצמו ופיליפ מבין בדיוק מה לעשות. בעצם, הוא לא מבין, כי במקום להעלות לדריס את המשכורת, להפריש חלק מההכנסות על מכירת הציור שלו לטובת המשפחה, או פשוט להפעיל קשרים בכדי לעזור להם למצוא עבודה ובתי ספר טובים יותר, פיליפ מפטר את דריס כדי שיקבל דמי אבטלה. כמה מעט הוא משלם לו שיותר קל לתמוך במשפחה בעזרת דמי אבטלה? דריס לא קבל רק משכורת וכסף על מכירת הציור, אלא גם מגורים ואוכל על חשבון הברון. עכשיו הוא יחזור לתפוס חדר בבית של המשפחה, להעלות את החשבונות ולאכול להם מהאוכל, כשאינו מוסמך לעבוד בתפקיד יוקרתי יותר מנהג בחברת שליחויות. יופי פיליפ, דפקת משפחה שלמה כי אתה מעדיף לקנות ציור ב-40,000 יורו במקום לסייע למי שמשנה את חייך.

עדיין, הרגע בו הבנתי עד כמה פיליפ לא כשיר לקבל החלטות הנוגעות לחייהם של אחרים, היה כשיצא לדייט. הוא מתכתב בדואר במשך חצי שנה עם אישה בשם אלאונור שמעולם לא פגש, דבר המדגיש את העובדה שאין מחשב אחד בכל הבית הגדול הזה. בעידודו של דריס, הם מחליפים תמונות, אבל פיליפ, החושש להרחיק את הגבירה, מחפש כזו בה לא ממש רואים שהוא נכה. לא ברור אם היא יודעת על מצבו, אבל אני מוכן לתת לו קרדיט שלפחות את זה ספר לה בשלב כלשהו. עם זאת, כשהם קובעים להיפגש, הדייט מתפספס כי אלאונור מאחרת ופיליפ מחליט לחזור הביתה בבושת פנים, מבלי לדעת מה קורה איתה. היא לא מתקשרת כדי להודיע שתאחר, או לשאול איך מגיעים למקום והוא לא מתקשר כדי לשאול מה שלומה. אפילו לא מסרון לוודא שהכל בסדר. אולי פיליפ גאה מכדי לבדוק בעצמו, אבל למה אלאונור לא מתקשרת, או שולחת מכתב (תעברו כבר למייל!) לשאול מה קרה? זה נראה כמו דבר מאוד הגיוני לעשות אחרי שמתכתבים במשך חצי שנה, לשאול לפחות אם הכל בסדר. ראינו אותם מדברים בטלפון לפני כן, שיחות ארוכות ופוריות. כמה קשה להתקשר אחרי שקובעים פגישה, רק לשאול אם היא מוצאת את המקום?

כמובן שהשניים נפגשים בסוף, בזכות דריס. אני לא יודע איך ומתי הספיק להזמין מקום במסעדה ולהודיע על כך לאלאונור, בהתחשב בכך שהנסיעה עם פיליפ הייתה מעשה ספונטני יחסית. זה דבר שעוד אפשר להחליק בעזרת השעיית חוסר האמון. את זה שפיליפ ואלאונור נותנים למערכת יחסים שלמה להתמסמס במקום להרים טלפון, הרבה יותר קשה לי לקבל.