0
אני אספר לכם שהחלטתי לפרגן לעצמי ולצאת "למסע קניות" - נשמע קצת גרנדיוזי זה לא באמת היה מסע אלא פרגון לעצמי, להשלים חוסרים, לזרוק ישנים ולשמח קצת את הלב. אחרי הרבה זמן שלא חוויתי הליכה ארוכה ומייגעת בין חנויות ואנשים בלחץ נפשי לרכוש, יצאתי מהבית ביום קיץ חם ביותר בנימה אופטימית ועם הרבה רצון טוב לחזור הביתה לשם שינוי עם בגד ולא עם ספר. (יותר פשוט לקנות ספר :) כמו שחשבתי וצפיתי, ההיצע לא השתנה, גווני הוורד והבג' נשארו כפי שהם על הקולבים, שלא לדבר על הפרחוניות בעיצומה, נצנצנים - בקיצור אופנה שאי אפשר להגדיר אותה. בכל זאת התאמצתי ואפילו מדדתי את מה שאפשר, אתם לא תאמינו אפילו רכשתי. מצאתי את הקאלסי, הפשוט והסולידי. ואז בבית, אחרי התאוששות מהמסע הזה הגיעה התובנה. אחד מהרגעים האלו שהם קורים הם נישארים איתך לנצח. מתה על זה.. הבנתי שחסרים עוד פריטים בארון, ועוד פריט שתכננתי ולא קניתי, ועוד נעל חסרה, מה עם פריטים לבית, מה עם המטבח, מתנות לחג, שתי תינוקות נולדו במשפחה לאחרונה ואחיינית שהולכת לכיתה א'..... אה ואת המסך רציתי להחליף מזמן.... ואוו כמה צריך. הטם יותר נכון להגיד כמה רעב. רעב שבעצם אף אי אפשר להשביע.
אנשים מסביבי רוכשים עוד ועוד, מזון, הנעלה, ביגוד, ריהוט, הארונות מתפוצצים. לא הבנתי פעם למה יש צורך לשכור מישהי לשלוש שעות עבור סידור ארון אחד בודד. האם אנשים נכנעים לרעב הזה? האם כל מה שקונים באמת צריך? התמכרות אולי?
אני בעד לפרגן, להתחדש, להרגיש טוב, זהו צורך וחובה עלינו לספק אותו לעצמנו ! אבל האם אנחנו מודעים לגבול הדק הזה בין הצורך הבסיסי לבין הרעב הבלתי נשלט שאף פעם לא נירגע?
המסע המתיש הזה בין הקופות, תאי המדידה והאנשים הכמהים שלח אותי הביתה שבעה נפשית, רוחנית ופיזית. עד לפעם הבאה???
עופרה אישית בעיצוב זהות עסקית ועיצוב גרפי www.businessidentity.co.il
|