כותרות TheMarker >
    ';

    כמה מילים על "ליהיא"

    אודות המהדורה העברית של "למה הוא עושה את זה?" שראה אור בספריית הפועלים בשיתוף עם ליהיא

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    המתעלל בבית משפט לענייני משפחה

    0 תגובות   יום חמישי, 6/9/12, 01:18

    מתוך הספר: "למה הוא עושה את זה?" מאת לנדי בנקרופט בהוצאת ספרית הפועלים בשיתוף עם ליהיא-לי יהיה אחרת

     

    "לעתים קרובות אני משמש פקיד סעד או אפוטרופוס לדין (( guardian ad litem  בית המשפט ממנה עובד סוציאלי שעבר הכשרה מיוחדת כדי שיבדוק את תנאי חייהם של ילדים במקרה של גירושים או פרידה וייתן חוות דעת לשופט בעניין משמורת והסדרי ראייה. במקרה הראשון שהיה לי ביקש גבר בשם קֶנט לקבל משמורת על בתו בת השלוש מבת זוגו לשעבר, רנה. קנט היה בצבא ולא היו לו שעות עבודה גמישות. הוא אמר לי שאם יקבל משמורת טרייסי תהיה במעון במשך ארבעים שעות בשבוע. עד כה הייתה טרייסי בטיפולה המלא של אמה. קנט לא היה ביקורתי בנוגע להורות של רנה; הוא פשוט אמר שהוא רוצה שטרייסי תגור אתו משום שהוא יוכל לטפל בה עוד יותר טוב. חשוב לציין גם שהוא הציע לרנה הסדרי ראייה נדיבים, ואילו רנה הגבילה את הקשר שלו עם טרייסי ללוח זמנים קבוע. "כך טרייסי תוכל לקבל את שני ההורים", הוא אמר.

    קנט סיפר לי בזעם ברור שרנה מאשימה אותו בהתעללות, "אבל היא אף פעם לא הביאה שום הוכחות לטענות המגוחכות שלה". בתשובה על שאלותיי המפורטות, הוא תיאר  13 מקרים שבהם תקף את רנה גופנית, כולל מקרים חוזרים ונשנים שדחף אותה לרצפה ופעם אחת שבעט בה חזק כל כך חזק באזור החלציים עד שגרם לחבורה גדולה וכהה. הוא

    טען שמעולם לא נתן לה אגרוף או סטירה; זו הייתה ככל הנראה הסיבה שטענותיה על התעללות נשמעו לו כמו בדיחה.

     

    זה לא הכול. קנט סיפר לי שהיה שותף חלקי מאוד לטיפול בטרייסי בשנה הראשונה לחייה, ולא הרבה יותר בשנתיים שלאחר מכן (רוב המתעללים מפגינים תחכום גדול משל קנט במאבקי משמורת. תחושת הזכאות שלו הייתה קיצונית כל כך עד שהוא לא העלה בדעתו שמשהו בסיפור שלו ייראה לי בעייתי). מדוע רצה קנט להוציא ילדה קטנה מטיפול מלא אצל אמא כשירה ולהכניס אותה ליום שלם במעון? נאלצתי להסיק שהוא שיחק משחק כוח, שהוא רצה קשר עם רנה והמשמורת

    הייתה הדרך שלו להפגין שליטה.

     

    למרבה הצער, רק אחדים מפקידי הסעד או השופטים מבינים את מהות הבעיה של גבר מתעלל. אם הוא נראה להם חביב, הם מניחים שהטענות על התעללות מופרזות. מרגע שהם מאמצים את הגישה הזאת, יהיה קשה מאוד לשכנע אותם להתבונן לעומק בראיות.

     

    בתי משפט לענייני משפחה, שם מתנהלים מאבקים משפטיים על משמורת והסדרי ראייה, הם סיוטן של אלפי נשים נפגעות התעללות ברחבי ארצות הברית וקנדה. אישה שעברה מכשולים רבים כל כך עד שהצליחה להשתחרר מהתעללות מוצאת את עצמה לעתים בשליטתו המחודשת של המתעלל, משום שהוא האב החוקי של ילדיה והוא בוחר להמשיך את התעללותו דרך המערכת המשפטית.

     

    הגבר המתעלל הטיפוסי נכנס לבית המשפט מלא ביטחון עצמי, מתוך הנחה שהצוות יושפע מקסמו האישי ומהמניפולציות שלו. הוא בדרך כלל שקרן כרוני; הוא אינו נראה ואינו מתנהג כמו הסטריאוטיפ החברתי של גבר מתעלל, והוא יודע לנצל את הדעות הקדומות הרווחות על התעללות. דמיינו לעצמכם את טום, האבא שעסקנו בו בתחילת הפרק, מגיע לבית המשפט; מישהו היה מסוגל להאמין שהוא גבר מתעלל?

     

    שיטות שהמתעלל נוקט במאבקי משמורת

    הנה רק כמה מהאסטרטגיות שמתעלל נוטה להשתמש בהן בסכסוכים על משמורת והסדרי ראייה:

     

    ניצול מעמדו הכלכלי

    מצבם הכלכלי של רוב הגברים טוב יותר משל בנות זוגם לשעבר, לפחות בשנים הראשונות לאחר הפירוד. אי־השוויון גדול עוד יותר אצל גברים מתעללים, משום שייתכן שהם מתמרנים את הכספים בזמן שבני הזוג עדיין ביחד וברגע שמערכת היחסים מתחילה לעלות על שרטון, הם עושים מאמצי על להטיל על האישה חורבן כלכלי. הגבר המתעלל יכול גם תכופות להשקיע הרבה יותר מהאישה על הוצאות משפטיות או להשיג לעצמו בית נאה כדי להשפיע הן על הילדים והן על פקיד הסעד. הוא גם יכול להרוס לחלוטין את מעמדה הכלכלי של בת זוגו לשעבר בגרירתה לבית המשפט שוב ושוב.

     

    בקשות לאבחונים פסיכולוגיים

    בניגוד לבנות זוגם, שעברו שנים של התעללות, רוב המתעללים אינם מפגינים פתולוגיות נפשיות של ממש באבחונים פסיכולוגיים. הפסיכולוג המאבחן עשוי לדווח שהאישה מדוכאת, היסטרית או נקמנית; רק מאבחנים אחדים מביאים בחשבון את חוויות העבר או נסיבות ההווה של האישה. לדוגמה: אם היא מדווחת שעוקבים אחריה, משום שהמתעלל אורב לה, הפסיכולוג עלול לכתוב בחוות הדעת שהיא "פרנואידית" ולדחות על בסיס זה את טענותיה על התעללות. גם הדוח על הגבר המתעלל עלול להיות מבוסס על תפיסות מוטעות דומות. קראתי כמה אבחונים שקבעו שלא סביר שהגבר אכן ביצע את ההתעללות המתוארת, משום שהוא אינו חולה נפש או משום שלא הפגין אצל המאבחן כל סימנים שהם של תוקפנות )על הבסיס המוטעה הזה אפשר לראות ברוב הגברים המתעללים קרבנות להאשמות שווא(. למרבה הצער, לרבים מהפסיכולוגים המתבקשים לתת חוות דעת לבית המשפט קשה להכיר בעובדה שמערכת התיאוריות והמבדקים שלהם עלולה

    להוביל לטעויות חמורות כשמחילים אותה על מקרים של אלימות במשפחה.

     

    תפקיד משכין השלום

    מטופלים רבים שלי נוקטים גישה של: "היו הרבה מריבות ותחושות קשות ביחסים שלנו, ואני יכול להבין שהיא עדיין כועסת על כל מיני דברים, אבל אנחנו צריכים לשים את הכול מאחורינו לטובת הילדים. היא כל כך רוצה להתנקם בי, שהיא שוכחת את צורכיהם של הילדים. לכן אני מבקש משמורת משותפת, כדי שהילדים יוכלו לבלות המון זמן עם שנינו,

    אבל היא רוצה שאני אקבל רק כל שבת שנייה".

     

    ההצגה הזאת נשענת על המיתוס שנשים נקמניות יותר מגברים כשמערכות יחסים נגמרות (במקרה של התעללות, המציאות הפוכה לגמרי) ושגברים נופלים לעתים קרובות קרבן להאשמות שווא על התעללות מצד נשים שרוצות להרחיק אותם מילדיהם. מטרתו של הגבר המתעלל באסטרטגיה הזאת, כמו בכל השאר, היא לגרום לצוות בית המשפט לפקפק בבת זוגו לשעבר ולהתעלם מכל הוכחה שהיא מגישה.

     

    חרטה מזויפת

    מספר מפתיע של שופטים ופקידי סעד סבורים שהתעללות של גבר בבת זוגו איננה רלוונטית להחלטות על משמורת והסדרי ראייה. הם אינם מודעים (או לחלופין אדישים) לתפקיד שגבר מתעלל ממלא כדגם לחיקוי לילדיו, לנזק שהוא מסוגל להסב לקשרי אם־ילדים ולדרך שבה הוא עלול להשתמש בילדים כנשק. כך, אם גבר מתעלל מביע חרטה על תקיפותיו המילוליות או הגופניות על האמא, ייתכן שהצוות המשפטי ירגיש שדי בהצהרה זו ויגיד: "מה שהיה היה".

     

    לבלבל את בית המשפט עם האשמות נגד

     

    רוב המטופלים שלי יודעים לשקר בצורה משכנעת, עם הבעות הפנים והמחוות המתאימות. לצוות בית המשפט קשה להאמין שגבר נעים הליכות כל כך יכול פשוט להמציא את ההאשמות שלו נגד נפגעת ההתעללות. בכמה מקרים שטיפלתי בהם אמרו לי בבית המשפט: "הוא מאשים אותה באותם דברים, אז נראה לי שהם מתעללים אחד בשני". בית המשפט עלול לקבל את האשמות הנגד שלו כפשוטן, במקום לבחון היטב את ההוכחות.

     

    להאשים אותה בניסיון להסית את הילדים נגדו

    מקצת הגברים המתעללים אינם מצליחים להסית את הילדים נגד אמם, ואחרים אינם מנסים אפילו. ילדים רואים לעתים את ההתעללות בצורה מפוכחת, ועושים כל מה שהם יכולים כדי להגן על עצמם, זה על זה ועל אמם, כולל אפילו לחשוף באוזני אנשים אחרים את התנהגותו של המתעלל כלפיה )או כלפיהם(. תגובתו הטיפוסית של מתעלל היא לטעון שהאמא מסיתה את הילדים נגדו. למרבה הצער, פסיכולוגים ידועים תרמו בכתביהם למיתוס שלא בריא לילדים להרחיק את עצמם מאב מתעלל ושהאֵם היא כנראה מקור הרצון שלהם לעשות כן. בתי משפט לענייני משפחה אינם מודעים בדרך כלל לחשיבות

    שלא לחשוף ילדים למודל השלילי של אב מתעלל ולעוינות ולבוז שהוא רוחש לאמם.

     

    למרבה הצער, מספר הולך וגדל של גברים מתעללים מצליח להשתמש בטענות של "ניכור הורי" כדי לזכות במשמורת או בהסדרי ראייה נרחבים ללא פיקוח, אפילו כשיש הוכחות מקיפות שהגבר התעלל לא רק באם אלא גם בילדים.

    אולם אֵם המנסה להגביל את המגע של ילדיה עם הגבר שהתעלל בה מפגינה בדרך כלל אחריות הורית וניסיון לגונן על הילדים. היא גם תומכת באינסטינקטים הבריאים שלהם; ילדים שלא מעודדים אותם להגן על עצמם מפני חשיפה להתעללות יהיו בסיכון גבוה יותר להסכין עם יחס מתעלל במהלך חייהם.

     

    שמתי לב שטענות ל"ניכור הורי" מופנות לעתים נגד האמהות הכשירות ביותר, בגלל הקשרים החזקים והתומכים שלהן עם ילדיהן — קשרים שהמתעלל רואה בהם תלות יתר — ומשום שהילדים מנסים לשמור מרחק מהמתעלל כי למדו לזהות את העמדת הפנים שלו. 

     

    הסתמכות על תפיסות מוטעות נפוצות

     טענות מוטעות מסוימות נוטות להופיע שוב ושוב בהצהרות שגברים מתעללים מוסרים בבתי משפט לענייני משפחה. הראשונה היא הטענה שבתי משפט לענייני משפחה מפלים לרעה את רוב האבות במאבקי משמורת. למעשה מחקרים מראים את ההפך המוחלט; למן שנות השבעים המאוחרות, עם ההיפוך במגמה המעבירה אוטומטית ילדים לחזקת האם,

    נהנו גברים מיתרון מובהק במאבקי משמורת בארצות הברית. הבא בתור הוא המיתוס שעדיף לילדי גירושים להיות במשמורת משותפת. מחקרים מוכיחים חד־משמעית שמצבם של ילדים במשמורת משותפת גרוע יותר, מלבד במקרים שההורים מצליחים לשמור על יחסים טובים אחרי הגירושים ולחלוק את ההורות שלהם מתוך שיתוף פעולה — משימה

    כמעט בלתי אפשרית לאישה שבעלה לשעבר הוא גבר מתעלל. גברים מתעללים גם טוענים שטענות שווא של נשים על התעללות הן בעיה נפוצה, שדמי המזונות שהם מחויבים לשלם גבוהים מדי, שהתעללות במשפחה אינה רלוונטית להחלטות על משמורת ושגברים עוברים התעללות במערכות יחסים בדיוק כמו נשים.

     

    מידת ההצלחה של האסטרטגיות האלה תלויה מאוד בבורוּת, ולפעמים גם בהטיות המגדריות, של אנשי המערכת המשפטית הן בנוגע לנשים החושפות היסטוריה של התעללות מצד בן זוגן והן בנוגע לגברים ש"פשוט לא מתאים להם" להיות מתעללים.

     

    קורה תכופות שדעות קדומות מחליפות חקירה זהירה וניתוח מעמיק של הראיות. באופן כללי אפשר לומר שבניגוד לרשויות חברתיות אחרות — כגון המשטרה ובתי דין פליליים — לא חלה התקדמות של ממש בגישתם של בתי המשפט לענייני משפחה, לא בזיהוי אלימות במשפחה ולא בטיפול בה (מובן שגם בגופים האחרים נותרה עוד עבודה רצינית,

    כפי שנראה בפרק 12 .)

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל