כותרות TheMarker >
    ';

    הפעם לא שותקים יותר

    אתה חשוב, אין לך מושג כמה אתה מיוחד וחשוב.

    0

    היה פה שמח לפני שנולדתי...

    7 תגובות   יום שישי , 7/9/12, 10:34

    אני תמיד שואל את עצמי, מה השגנו בשישים וכמה שנותינו. כדי לענות על השאלה, אני מחזיר את הסרט אחורה. מה היה כאן לפני כן, לפני הציונות?

     

    חיפשתי בספרי ההיסטוריה את הרע לתפארת שגדלנו על ברכיו, את הנרדפות שהייתה כאן, את השנאה במדינה הזו לפני הציונות..

     

    דברתי עם דודה שמחה ארוכות – אישה בת תשעים ושתים שנולדה בצפון הארץ למשפחה יהודיה כשרה, משפחת כהן. דור שמיני בארץ.

    הסיפורים של דודה שמחה מדהימים ומובחנים להכאיב, בין אחרי הציונות ולבין לפני הציונות.

     

    היא זוכרת חיי הרמוניה מופלאים עם הערבים שכניה, עם הסורים, ועם הירדנים, איך חיתה יחדיו עם הערבים מבלי לפחד, אין הסתובבה לבד ברחובות, ילדה קטנה, כשהשכנים המוסלמים שמרו עליה, הנוצרים אהבו אותה, ונתנו לה סוכריות..

    איך אמא ואבא שלה נסעו לחופשה לבירות, לוונציה הקטנה, אחרי שאגרו הרבה מאוד זמן כסף, וחזרו עם חוויות של נופים אחרים, מפלי מים ודובדבנים –הפרי המוזר אותו הביאו אתם ונתנו לכל השכונה, אותו טעמה לראשונה.

    היא זוכרת את טעמי האוכל השונים, את הלבנה הלבנונית, הטבועה בשמן זית, קשה, שונה בטעמה לעומת הלבנה שלהם, של פלסטין... את הזיתים בטעמיהם השונים, לא מרים ולא מלוחים, אחרים.

     

    דודה שמחה, הילדה, חשה ביטחון מוחלט בסביבה שבה גדלה, בארץ שלנו, כאן, לא במקום אחר. בסיפוריה שזורים נופי הצפון,

    - כיצד התחתנה וגידלה את ילדיה בטבחה, על חוף הכנרת, בבית קטן עם שני סוסים ודוגית קטנה.

    - כיצד הלכו הילדים כמעט כל יום לטבריה, לסבתא, לאכול פלאפל, ברגל, בחושך, מבלי לפחד.

    - כיצד נופפו למטוסים שנחתו בכנרת והביאו אתם תיירים מהמדינות השכנות.

    - כיצד עשתה משפחת זארה הארמנית פנטזייה עם הסוסים שלהם, אותם קבלו במתנה מהמשפחה ההאשמית הירדנית (משפחת המלוכה).

    - כיצד הוביל בעלה, סחורות מדמשק לארץ.. בלי דרכון, בלי ביקורת גבולות, כי לא היו גבולות, כי לא הייתה אבחנה בינם לבינינו. היית צריך רק לדבר את השפה הערבית. להכיר את המנהגים, את קודי הכבוד, את הברכות, את קודי הנימוס המופלגים ואז חיית נפלא.

    כולם נסעו לכל מקום, בלי גדר, בלי מוקשים, בלי פחד, מאושרים עם המעט שיש להם..

     

    דודה שמחה כועסת מאוד על אלה שבגדו בה ובשכנות הטובה בשנת ארבעים ושמונה.

    היא מספרת בפגיעות עמוקה ובגעגועים עמוקים על ההרמוניה שהייתה ונעלמה בלילה אחד-

    אז הגיעו שכניה המוסלמים, שאותם אהבה ושאהבו אותה ואת משפחתה, אליהם באישון לילה ואמרו לה, "שמחה, תברחי הלילה, כי המנהיגים העריצים שלנו השתגעו, אנחנו אוהבים אותך, אנחנו לא רוצים שתפגעי, תברחי עם משפחתך, עוד הלילה, כי מחר נשרוף את ביתך. אנחנו ניקח את חפצייך אלינו, נשמור עליהם, תוכלי תמיד לקבל אותם מאיתנו". (והם אכן החזירו לה את רכושה, אותו שמרו עבורה שנים ארוכות, מלה של כבוד!)...

     

    דודה שמחה ומשפחתה נאלצו לברוח לפתח תקווה.

     

    למחרת באמת התחילו הפרעות, וביתה נשרף, כי ההרצלים, ומוחמדים החליטו לריב אחד עם השני, ולצעוק זה שלי! לא זה שלי! אני הייתי כאן קודם, מה פתאום, אני הייתי כאן!!

     

    תחשבו על ילדים בארגז החול, אחד מהם צורח המכונית הזו שלי, לא שלך!!

    כיצד פורצת בשנייה מלחמת עולם ובכי תמרורים על המכונית האחת והיחידה שכולם רוצים...

     

    הגננת רוצה לרצות את כולם, אז מה היא עושה? מלמדת את כולם לחלוק?  

    מה פתאום... היא נותנת לכולם מכוניות אחרות...  רק שלא יבכו, רק שלא יפריעו לה, כי מה יגידו ההורים, שהילדים בוכים בגן שלה? שהיא גננת רעה? שאין מספיק צעצועים לכולם?

     

    בואו נעצור שנייה, בואו נחשוב מה היה קורה אם הגננת הייתה נכנסת ואומרת

    "ילדים להפסיק לריב, להפסיק לבכות, זוהי ארץ הקודש, הארץ המובטחת, גן העדן שלנו".

    הילדים היו מסתכלים עליה, ללא ספק בפליאה והיו שואלים אותה "מה ארץ הקודש, זה גן ילדים"

    תשובתה של הגננת ברורה וחד משמעית, "ילדים יקרים שלי, כאן אנחנו צריכים ללמוד לחלוק, להיות מנומסים, ללמוד לדחות סיפוקים מיידיים, אנחנו חייבים ללמוד להתאפק, לכבד את האחר. מספיק עם אני רוצה, מספיק עם מלחמות, מספיק לבכות,  מספיק עם זה שלי, זה של כולם!

    זכרו, זוהי ארץ הקודש, הארץ המובטחת, שלכולם יש מקום לחיות, כיצורים אנושיים וחברתיים. אין פה יותר נרדפים".

     

    אז בואו ונבדוק מה השגנו בשישים ומשהו שנותינו במדינה הזו...

    השגנו את זה שלי... ובגדול!!

    אז מה אתם חושבים, שגדלנו מאז ערוגת החול?

    או שנותרנו אותם ילדים עם הזה שלי... ורק שלי!!! ולא שלך, ואני שונא אותך, נרדפים בוכים ומסכנים! כי אם לא תביא לי בטוב, אני אקח בכוח!

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/11/12 18:44:

      יפה

      מוצא חן בעיני ההשוואה לילדים הרביםבארגז החול.

      וההתפייסות.

      הלוואי והיה זה פשוט כל כך, להניח את האגו בצד.

        8/9/12 20:26:
      המספרית יקירה... אמן ואמן. כל מלה בסלע. לחיי הדור החדש והתקווה - שיהיו לנו שנים של שלום ואחווה שקט ורגע...
        8/9/12 20:09:

      עופר היקר,

      נכון שממבט ראשון נראה שפעם היה יותר טוב עם שכנינו בני דודינו.

      אבל אני כילידת צפת,שאבות אבותי הגיעו אליה ב-1817, מצטערת לדווח לך,שעם כל השכנות הנפלאה עם ערביי צפת,כאשר הם החליטו על פרעות,הם שחטו אחד אחד בסמטאות העיר העתיקה,כולל את שכניכם שרק אתמול שתו אתם קפה שחור...

      הלוואי שזה ישתנה...

      בכל אופן,לא כדאי להסתכל לאחור בנוסטלגיה,אלא קדימה בתקווה...יקום דור חדש וישנה את זה!

      *

      אלומה

        8/9/12 13:57:
      אחאב ידידי, מסכים לחלוטין עם כל מה שאמאת, העולם איננו שחור לבן, צריך רק לרצות, ועדיף להתחיל כבר עכשיו. שתהיה לכולם שנה נפלאה שלווה ומאושרת
        8/9/12 09:14:
      לא הכל היה טוב, גם לא הכל היה רע. ואת הסכסוך הזה אפשר ליישב. רק צריך לרצות.
        7/9/12 23:41:
      מאיה יקירתי כשאני קורא את מה שאת כותבת ליבי מתמלא בחיוך ובשימחה בחיוך כי זה מצחיק עם דודה קלרה היתה טסה ללונדון אז את אמא שלך היא לא היתה פוגשת אבל את אליזבת כן וזה כבר סיבה טובה לחג. ולמה בשימחה כי את קיימת כדי שאנחנו נחייך וזה כף, אז שהייה לך שנה טובה מלאה ומלאה חיוחים ושימחה
        7/9/12 17:59:
      *

      ארכיון

      פרופיל

      עופר לבבי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין