כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    המוות הוא אהבה, מסע מצולם באינדונזיה, רשימה שניה

    50 תגובות   יום שישי , 7/9/12, 19:12

    Memento mori, זכר את המוות – היה לוחש  העבד למצביא הרומי בתהלוכות הנצחון. 

     

    ''

    תיבות קבורה וגולגלות, אצל הטורג'ה

     

    "...כי עפר אתה ואל עפר תשוב" -  אומר אלוהים לאדם, (בראשית ג', 19) ואנחנו שבים ואומרים לעצמנו, כדי שלא נתייהר, שלא נתנשא, שלא יגבה ליבנו, שלא תהיינו אוזנינו ערלות, ובשל אותה אמירה חשוב לנו היהודים לקבור את המת  באדמה. 

     

    הביזנטים היו מביאים עצמות ואפר לטקס הכתרת הקיסר, להזכיר לו להשמר מיוהרה. 

    ומהמאה ה-13  לספירה בטקסי ההכתרה של אפיפיור חדש, נזיר היה מניח לרגליו של הכס  הקדוש סמרטוט בוער ומכריז:

    "Sancte Pater, Sic transit gloria mundi"

    אבינו הקדוש, כך חולפת לה תהילת עולם.

     

    ''

    מסתכלת עלינו מלמעלה ומשגיחה, בפתח מערת קבורה

     

    המוות הוא אהבה - נדמה לי שאבות ישורון טבע לראשונה את  האמירה הזאת במקומותינו. 

    אצל הג'אוונזים, הבאלינזים, הבוגי, הטורג'ה ועוד מליונים של  אינדונזים אין זו אמירה, זהו אורח חיים, או אם תרצו, אורח מוות.

     

    ''

    חופרים נישה לתיבת הקבורה בתוך אבן סלע, אחר כך ייסגר הסלע. מעל -הטונג רונן (בתים אופייניים לטורג'ה) בהקטנה, סמל לקיום פולחן האבות

     

    תחילה בתהליך ההתבגרות הם טורחים על   בניית האני והגדרתו של האגו. משלב מסויים בחייהם הם מתחילים לטרוח  על פירוקו ועל המסתו, בפולחנים, טכסים דתיים-חברתיים, מתת ומנחות. ארבעים אחוז מזמנם  ומסדר יומם  מוקדשים לעבודת הפולחן, עשרה אחוז מכספם ניתן  למנחות. 

     

    ''

    קבר של זוג עם צלמיהם -  TAO TAO בפתח

     

    הכל שותפים במלאכת  החיים-המוות הזאת. אין יוצא מהכלל. אתה חי בכפר, בקהילה, אתה חלק ממנה, אין חיים אחרים,  אי אפשר לחיות מחוץ למסגרת. או חברותא או מיתותא, כפשוטו, ואף יותר מזה, כי אפשרות המיתותא מבחירה (ההתאבדות) לא קיימת  בתודעה . 

    אגוצנטריות, אגואיזם, אינדיבידואליזם ועוד כמה איזמים שידעום אבותינו וגם אנחנו יודעים אותם, האינדונזים, אם למדו אותם, הם מנסים להשתחרר מהם. 

     

    ''

    קשוטים אופיניים ליד קברים

     

    שיא התהליך של השחרור מהאגו, הוא בטול הגבולות של אני אתה, אני סביבה, אני טבע, אני עולם. 

     

    עם מות, בצאת הנשמה בשלום ובשמחה מן הבשר הקובע את גבולותיה, מתאחד האני עם רוחות אבותיו, עם רוחות העצים, עם רוחות בעלי החיים, עם רוחות הים, עם רוחות ההרים ועם רוחות הנהרות. עם בטול קווי המתאר של הגוף גם הגבולות  מתבטלים, האני כאני איננו עוד,  הוא חלק אינטגרלי מהטבע, מהיקום, ממחזוריות קיומו. הוא שב אל הנצח, המוות במובן זה הוא ההתבטלות הגדולה של האגו, הויתור הגדול, האחוד הגדול עם מה שמעֵבר, הוא שיאה של האהבה

    ''

    למעלה ולמטה: קירות קבורה בסלע עם TAO TAO -  צלמים של הקבורים

     

    ''

     

    לא בכדי חיים  האינדונזים (ההינדים) את המוות, כל חייהם פניהם אל  המוות, הם חוגגים אותו בחיים ובמוות, את השחרור הגדול, את תהליך העצמאות של הנשמה מהגבולות הכובלים אותה. 

     

    אז פלא שהם מתעסקים חיים שלמים במוות. פלא הוא בעיניכם, שהמוות הוא חגיגת החיים הגדולה ביותר, שלכבודה הם חוסכים כל החיים, שאליה מתכוננים כל החיים, שלקראתה לא אבלים, אלא מתגנדרים ומתאפרים, צוחקים, אוכלים, יוצאים בתופים ובמחולות. 

     

    ''

     בפתח מערת קבורה אישית - צלב, כובע קש של שותלי האורז ועטור אופייני בעץ וצבע

     

    חשבו רגע, איזה שמיניות אנחנו עושים במערב ובלבד לא להתקל בו במוות, להרחיק אותו ממקומותינו, שלא נראה, שלא נשמע, שחלילה, לא נדע.  אנחנו מבודדים את החולים בבתי חולים ובבתי משוגעים, את הזקנים דוחסים לבתי אבות, את הגוססים  גם כן, אודרופ, ישר לבתי חולים, להוספיסים, מה לא עושים ובלבד לא לראותם גוססים מתחת לאפינו, תחת עינינו הפקוחות, הרי אנחנו, צעירים לנצח, יפים לנצח, לנו זה לא יקרה.. 

    איזה חולה מת היום  בבית, בסביבתו,  בקרב משפחתו.

     

    מתי מעט. 

     

    ''

    ילדים משחקים בלוויה

     

    בנגוד לנו, שעוטפים את ילדינו בכל מיני צמר גפן מעוסים, שחס וחלילה, שהילדים ילכו להלוויה (אף שהם צופים בזוועות על המרקע), אצל האינדונזים,  כל ינוקא ראה ושמע מוות ממש, כל אחד מהילדים שותף בלוויות החגיגיות. כל לוויה גן-עדן לילדים, הם מתרוצצים שם, צוחקים, אוכלים, מתגנדרים, שרים, תופרים תכריכים. 

     

    אחרי הלוויות החגיגיות (שאותן תארתי ברשימה הראשונה),  הגוויה נקברה, תם השלב הראשון. אבל המשפחה שוב חוסכת כסף לשלב הבא. שלב האחוד הכמעט סופי של הנשמה עם הנצח, שלב השריפה.  אחר כך יוטמן האפר בתוך אבנים, מערות, קירות סלע תלולים  ואף בגזעי עצים. 

     

    את התינוקות, למשל נהוג לקבור באינדונזיה בגזעי העצים. בגזע משווני בעל קוטר גדול מנסרים חלון מרובע שלתוכו מוכנסת הגוויה הקטנה. אחר כך סוגרים את החלון . ראינו גזע ובו  רבוע אחד וגזעים עם כמה רבועים. אחרי שנים, נעלם החיתוך, שייריו של התינוק ורוחו יהיו לאחד עם העץ. 

     

    יופיה של אינדונזיה , מדינת איים, לאורכו של קו המשווה, הנמצאת במפגש של האוקינוס השקט והאוקינוס ההודי, ידוע. האיים הגדולים הם סומטרה, בורנאו (או קאלימנטן), ג'אווה, גיניאה החדשה וסאלוואסי, אבל בסך הכל נתברכה אינדונזיה בכ- 17,600 איים גדולים וקטנים, מתוכם כ-6000 מיושבים, אחרים  נדחים, שכוחי אל ואדם. כל האיים יפים, אבל האי באלי יפה מכולם. 

     

    שם, בבאלי, בכפר בטואן, כשעה נסיעה מהעיר אובוד, על הכביש -  שורה של סוסי עץ ענקיים, שחורים, מקושטים בבדים ודגלים, עומדים במלוא תפארתם על מוטות במבוק. אילולא מזג האוויר והססגוניות, לא הייתי יכולה להחליט אם הגענו לבטואן או לטרויה. 

     

    ''

    סוסים מעץ על מסילה נישאת מבמבוק. חלק הגב עם הזנב נפתח, ובפנים בבטנו של הסוס, שמים כל מה שנזקק לו המת בעבר, גם עצמותיו יונחו שם או מתחת לבטן הסוס

     

    ''

    סוס עץ אינדונזי, לא טרויאני, במלוא הדרו

     

    נערים לבושים חולצות לבנות וסארונגים העוטפים את פלג גופם התחתון (להבדיל בין עליונים לתחתונים), חבושים כומתות קטנות, עשויות מקשורי מטפחת,  הנערים מתארגנים לתהלוכת תיפוף.

     

    ''

    פה נחים המתופפים, מחכים

     

    במבנה רחב ידיים, מאחורי הגדר, משפחות מתגודדות, על במה מורמת ארונות קבורה גליליים, עטופים בבדים צבעוניים. קולו הצרוד של הברהמין נישא ברמקול, מתחלף לסרוגין בקול נשי גבוה של הברהמינית. חם, הזמן עומד מלכת. אנחנו מרוקנים את בקבוקי המים. ריח עשן, אולי גוויות. 

     

    רוכלות נושאות על ראשיהן ערמות של סארונגים, עטות על התיירים.

     

    אנחנו מצטופפים עם אנשי הכפר והסביבה וממתינים  לעוד חגיגות מוות, שתבואנה, לקרימישן, לשריפה המונית של הגופות.

     

    אני תופסת עמדת צלום  בצל, במפגש רחובות, סמוך לגשר. הזדמנות לשוחח עם המקומיים, לצלם. קבוצות, קבוצות הם מקיפים אותי, מחייכים. ילדה נכה מושכת אותי ביד,  מאבדת שיווי משקל, כמעט מועדת, אמה תופסת אותה, נבוכה, הילדה מבקשת להצטלם. אני מצטערת שאין בידי ממתק, או איזו מתנה קטנה לילדה. אנשים באים והולכים, רוכל מגיע עם מרכולתו. מוכר לילדים קונוס של סוכריות קנמון ב-100 רופיות. 

     

    רחש, תכונה, נדחפים. התהלוכה צועדת, קבוצות נשים עם מנחות (בצלום למטה), תזמורת של נערים, אפיריון צבעוני נשא בידי קבוצת גברים. 

     

    ''

     

    ''

     

    הגברים (בתמונה למעלה) עוד מעט יסתחררו נורא. אנחנו בורחים, שלא נחטוף מכה, נושאי האפיריון מוסיפים ומסתחחרים בפראות. באקסטזה. מדביק. כמעט טראנס. "דאנס מקברה" - כמו בטקסים שנערכו בימי הביניים באירופה, בתקופות של המגפות הגדולות, לשחרר את נשמות המתים, ואולי לשחרר את החיים מאימת המוות. ("על מחול, תשוקה ומוות" אסופת מסות של תיאופיל גוטיה, הוצאת  נהר ספרים, תרגום  ליאורה בינג  היידקר) 

     

    תהלוכת המוות  נמשכת, אנחנו מנסים להתקדם, להשיג את הפגור, עוברים על פני מלווים אחרים, קצת דוחפים, אחרת אי אפשר להתקדם.

     

    חנויות של רהוט עץ לימינינו, יופי של רהיטים, לא מעובדים, בוסריים, ענקים, כבדים, שומרים על העץ שממנו נעשו, כמו טבעיים. 

     

    התהלוכה נעצרת, יורדים מהכביש לעבר רחבה ירוקה. דשא משווני עבות, עצים, צל. 

     

    ''

    הכל תאכל האש, סוסי הץ המנחות,  עצמות המת שהוצאו מהאדמה, התפאורה, האביזרים שהוכנו ללוויה

     

    גזרי עץ בערמות מוכנים להזין אש.

     

    מעמידים את סוסי העץ בשורה. לפני כל סוס נאסף תור של נושאי מנחות: בדים, תרנגולות, צפורים, פירות מסודרים לתפארת. מעל כל סוס - אפיריון. גבו של הסוס מתרומם כמכסה. חלק מהמנחות מוכנסות לבטן הסוס, אחרות מונחות תחתיו. תפוף. קריאות, הברות לא מובנות. שירה. 

     

    אפיריונים מעץ, שמשיות בד, סולמות במבוק, קופסאות, קשוטים מושלכים לערמה נפרדת.

    אש, אש, מדורה.... מתח. אנחנו מחכים. 

     

    גבר מהמלווים מתנדב להסביר לי מה קורה. מזמין לביתו הסמוך, יכין לי ארוחה, גם שקוי אהבה. בינתיים הוא מכבד אותי בעוגת אורז וקוקוס עטופה בעלה בננה.  אני קצת מסתייגת מהעוגה. היא טעימה, הוא מעודד אותי. לא מרפה. אני טועמת.  מתיקות קלה, ריח בלתי מוכר, תבלין, אולי וניל. אני לועסת לאט. הוא מחכה לתגובה. טעימה, אני מאשרת. וכי יש לי ברירה. 

     

    אש, אש, מדורה... קרובי משפחה נושאים תיבות קבורה עם עצמות קרוביהם שהוצאו מהקברים הזמניים. מניחים את תיבות הקבורה   מתחת לסוסים. סוף סוף מישהו מדליק אש..

    אש, אש, מדורה,... לא, כמה מדורות סמוכות. 

     

    ''

    האש עושה את מלאכתה, ממחזרת, הופכת לאפר, מחזירה לעפר.

     

    זה יקח כמה שעות, עד שהכל יישרף, מסביר לי הגבר המקומי. רק בערב ייאסף האפר ואחר כך שוב חגיגה.

    (C) כתבה וצלמה באבא יאגה

    בלי שום קשר,  מתוך התפעמות, אני ממליצה על הציורים של דודי רצם. תהנו

    הנה הלינק

    http://cafe.themarker.com/video/2714048/

    דרג את התוכן:

      תגובות (50)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/10/12 20:45:

      צטט: Between Jobs 2012-10-06 10:58:28

      מרתק לגמרי, אם כי מבאס על הבוקר בשבת.

       א.קיי, צר לי על הבאסה. האמת תמיד מבאסת

        6/10/12 10:58:
      מרתק לגמרי, אם כי מבאס על הבוקר בשבת.
        30/9/12 16:56:

      צטט: Eroit 2012-09-29 12:01:07

      הלואי שנתיחס ביהדות למות כחלק מהחיים. יקח לנו זמן להתבגר. קרא לי מקרה אישי שלבתי התגלה איזה גידול סרטני. אסור היה לספר ולחלק במידע מספר אנשים במשפחה, כדי שחס וחלילה זה לא יהרוס להם את המצב רוח בשמחת החתונה. לכשניגמרו השמחות ניתנה הרשות לספר, אוף איזו הצלה.....

      מסכימה אתך לגמרי, נורא, פשוט נורא.

      ולשנה החדשה בריאות, הרבה בריאות ושמחה לך ולסובבים אותך

       

        29/9/12 12:01:
      הלואי שנתיחס ביהדות למות כחלק מהחיים. יקח לנו זמן להתבגר. קרא לי מקרה אישי שלבתי התגלה איזה גידול סרטני. אסור היה לספר ולחלק במידע מספר אנשים במשפחה, כדי שחס וחלילה זה לא יהרוס להם את המצב רוח בשמחת החתונה. לכשניגמרו השמחות ניתנה הרשות לספר, אוף איזו הצלה.....
        14/9/12 06:43:

      צטט: אסתר רבקה 2012-09-14 04:18:41

      מרתק.תודה

      תודה לך ושנה טובה

       

        14/9/12 06:42:

      צטט: face 2012-09-14 01:21:59

      מעניין לקרוא. מקסים לראות. והזכרת לי עוד משו בקשר למוות ואהבה שלא ממש קשור לשם אלא בכלל, למה שאנחנו רגילים להגיד "אהבת נצח" וברור שיש בזה. כלומר באמירה איזה פרדוקס. והתמונות והכל קצת עשה לי הקשר כל-כך הגיוני לאמירה ההיא. אולי קצת לעוד סוג של אהבה שקצת קשורה לחלק אחר של העולם. ליוונים של פעם....

       

      תודה על ההערה\הארה, לא חשבתי על זה, אבל משכתבת, נכון!

       

        14/9/12 04:18:
      מרתק.תודה
        14/9/12 01:21:

      מעניין לקרוא. מקסים לראות. והזכרת לי עוד משו בקשר למוות ואהבה שלא ממש קשור לשם אלא בכלל, למה שאנחנו רגילים להגיד "אהבת נצח" וברור שיש בזה. כלומר באמירה איזה פרדוקס. והתמונות והכל קצת עשה לי הקשר כל-כך הגיוני לאמירה ההיא. אולי קצת לעוד סוג של אהבה שקצת קשורה לחלק אחר של העולם. ליוונים של פעם....

        10/9/12 07:42:

      צטט: Benj 2012-09-10 00:59:32

      מרתק

      תודה בנג'י, ויום נפלא

       

        10/9/12 07:33:

      צטט: benedictus 2012-09-10 02:20:02

      שמחתי לקרוא - מאד מעניין... והצילומים מסקרנים. תודה

      תודה שהצצת, תודה שקראת, לפי שמך, יודע לטינית, אתה?

       

        10/9/12 02:20:
      שמחתי לקרוא - מאד מעניין... והצילומים מסקרנים. תודה
        10/9/12 00:59:
      מרתק
        9/9/12 20:50:

      צטט: ניקיטה רנא 2012-09-09 12:16:30

      ברוך שובך אלינו... מה ראית שם, ואוו איזה נחת, איזה שלווה למת ולמשפחתו. אהבתי את המסר על המת. ואת המחשבה עליו אחרי המוות. מרתק תרבויות.

      אכן, ניקיטה, היה שווה

       

        9/9/12 20:49:

      צטט: שולה ניסים 2012-09-09 11:22:21

      נדמה לי שקראתי פעם ב "הודו- יומן דרכים" של עזריאל קרליבך על איך שההודים שרים ושמחים ורוקדים לכבוד המת. אני צריכה להסתכל עוד פעם בספר כדי לוודא את זה . קניתי לפני מלא שנים ( את הספר) ועדיין יש לי אותו. אני לא אוהבת את תרבות המוות כאן בארץ, והכי לא סובלת את התופעה של מודעות אבל בתחנות אוטובוסים ואפילו על גזעים של עצים ( ראיתי פעם בתל אביב).

      כן, אני מכירה את הספר של קרליבך, הוא היה הספר הרציני הראשון בעברית על תרבותה של הודו. מענין גם היום

       

        9/9/12 20:47:

      צטט: זירעונית קוסמית 2012-09-09 09:01:43

      הפחדים כולם נובעים מהפחד מהמוות,,נראה שאין להם פחד בכלל,,,צילומים מדהימים ביופיים,,תודה,,שבוע טוב ושנה טובה:))

      כן כפי הנראה לא מהמוות הם מפחדים. תודה רבה וכמובן שנה טובה ומבורכת, שנה שבה נדע להתגבר על פחדים

       

        9/9/12 12:16:
      ברוך שובך אלינו... מה ראית שם, ואוו איזה נחת, איזה שלווה למת ולמשפחתו. אהבתי את המסר על המת. ואת המחשבה עליו אחרי המוות. מרתק תרבויות.
        9/9/12 11:22:
      נדמה לי שקראתי פעם ב "הודו- יומן דרכים" של עזריאל קרליבך על איך שההודים שרים ושמחים ורוקדים לכבוד המת. אני צריכה להסתכל עוד פעם בספר כדי לוודא את זה . קניתי לפני מלא שנים ( את הספר) ועדיין יש לי אותו. אני לא אוהבת את תרבות המוות כאן בארץ, והכי לא סובלת את התופעה של מודעות אבל בתחנות אוטובוסים ואפילו על גזעים של עצים ( ראיתי פעם בתל אביב).
      הפחדים כולם נובעים מהפחד מהמוות,,נראה שאין להם פחד בכלל,,,צילומים מדהימים ביופיים,,תודה,,שבוע טוב ושנה טובה:))
        9/9/12 08:55:

      צטט: ארזעמירן 2012-09-09 01:05:50

      מרתק.

      תודה רבה, ארז

       

        9/9/12 01:05:
      מרתק.
        8/9/12 21:52:

      צטט: שוש חזן גרינברג 2012-09-08 21:48:09

      הצבעוניות שלהם עזה ומרתקת.

      ללא ספק. תודה רבה

       

      הצבעוניות שלהם עזה ומרתקת.
        8/9/12 21:47:

      צטט: דליהו 2012-09-08 19:15:20

      מאוד מעניין!! מסע תרבותי עמוק .הם ממש מלוים את המתים עד ממש לשער הכניסה לשמים. תודה לך ושנה טובה.:}

      שמחה שנהנית. לא יודעת, אם דווקא לשערי שמים, לפעמים זה לשערי הים, הנהר, האגם, היער, תלוי איפה יפזרו את האפר

        8/9/12 21:45:

      צטט: amir_geva 2012-09-08 15:07:49

      מרתק. אם את עוד שם, תבררי מדוע הם קוראים לפסלים הנשרפים סוסים ולא פרות. לסוס אין קרניים ! מאד מעניין שהינדים שורפים פרות

      נחמד ששמת לב, לצערי, אני כבר לא שם. הם לא קוראים להם סוסים, אני קראתי להם סוסים, אבל זה איזה יצור מיתי עשוי מעץ, משהו דמוי שור\סוס, לי זה הזכיר סוס בגלל הרגליים הארוכות. זהו אביזר תפאורה שמשמש בעצם כקופסה. חלק הגב והזנב מתרומם ומכניסים לבטן הסוס\שור את הציוד שמלווה את המת, מנחות שונות ומתחתיו מניחים, לפעמים בתוכו, את עצמותיו של המת, שהוצאו מן האדמה. הכל מועלה באש והופך לאפר!

      האינדונזים אינם הודים, הם הינדים ששיכים לנישה יחודית, שמאמינה בפולחן האבות. ובמקביל שמונים אחוז מהם גם מוסלמים, מוסלמים לייט. הם שוחטים שוורים ותיאו ותרנגולות וכל מה שזז. הגיון הוא הדבר האחרון שכדאי לחפש שם, הפולחנים מבוססים על מיתולוגיה.

       

        8/9/12 19:15:
      מאוד מעניין!! מסע תרבותי עמוק .הם ממש מלוים את המתים עד ממש לשער הכניסה לשמים. תודה לך ושנה טובה.:}
        8/9/12 15:07:
      מרתק. אם את עוד שם, תבררי מדוע הם קוראים לפסלים הנשרפים סוסים ולא פרות. לסוס אין קרניים ! מאד מעניין שהינדים שורפים פרות
        8/9/12 12:45:

      צטט: amii 2012-09-08 12:12:00

      אנחנו צריכים להפנים שהמות הוא חלק מהחיים, כולנו נגיע לשם, ועצתי - אל תמהרו

      אנחנו משתדלים, עמי 

        8/9/12 12:44:

      צטט: הלנה היפה 2012-09-08 11:37:59

      "...עשרה אחוז מכספם ניתן למנחות..." בדיוק כמו המעשר שלנו, שלא מקויים כל כך בציבור הרחב.
      "...שיא התהליך של השחרור מהאגו, הוא בטול הגבולות של אני אתה, אני סביבה, אני טבע, אני עולם..."
      אלאונורה יקיריתי, איך ידעתי לשלוח דווקא ואתך לטיול המדהים הזה? הרי ידעתי שבעומק ההתבוננות שלך תביאי לנו את הרשמים הכי חשובים שניתן להביא מתרבות זרה כל כך, מחברה סגורה ומסוגרת בפנינו? זה אחד הפוסטים המקסימים שראיתי/קראתי בימי חיי. מרשים, עמוק ומצולם נפלא נפלא!!! מאה כוכבים לא יספיקו! תודה ענקית יקירתי!

      לאה, חביבתי, עשית לי את השבת! אין כמוך לשבח!

       

        8/9/12 12:12:
      אנחנו צריכים להפנים שהמות הוא חלק מהחיים, כולנו נגיע לשם, ועצתי - אל תמהרו
        8/9/12 11:37:

      "...עשרה אחוז מכספם ניתן למנחות..." בדיוק כמו המעשר שלנו, שלא מקויים כל כך בציבור הרחב.
      "...שיא התהליך של השחרור מהאגו, הוא בטול הגבולות של אני אתה, אני סביבה, אני טבע, אני עולם..."
      אלאונורה יקיריתי, איך ידעתי לשלוח דווקא ואתך לטיול המדהים הזה? הרי ידעתי שבעומק ההתבוננות שלך תביאי לנו את הרשמים הכי חשובים שניתן להביא מתרבות זרה כל כך, מחברה סגורה ומסוגרת בפנינו? זה אחד הפוסטים המקסימים שראיתי/קראתי בימי חיי. מרשים, עמוק ומצולם נפלא נפלא!!! מאה כוכבים לא יספיקו! תודה ענקית יקירתי!

        8/9/12 10:10:

      צטט: איתן ב 2012-09-08 08:51:32

      וואללהההההה

      אני מצטרף לטיול הבא שלך ....

      שנה טובה

      Welcome you are, רק תדע , יש ועדת קבלה!

       

        8/9/12 10:09:

      צטט: דנה.גל 2012-09-08 07:50:42

      פשוט מ ד ה י ם !

      תודה רבה, דנה

       

        8/9/12 10:08:

      צטט: shabat shalom 2012-09-08 07:27:34

      מעניין אותי שיתוף הילדים בחגיגות המוות מול המנעות ההורים כאן לקחת את ילדיהם ללוויות עד גיל בוגר. המוות שם באינדונזיה נתפס כשלב נוסף בחגיגת החיים. כמו בר מצווה. החגיגה הזו "יושבת", שם, על פלטפורמת אמונות מתאימה - לאורך כל החיים של האדם. אצלינו המות הוא קודם כל - אסון. אין ספק ששתי הפלטפורמות הללו משפיעות חזק מאד על החיים וצורתם. מה יוצרות שתי האמונות השונות הללו בנפש האדם - שם וכאן?

      זו בהחלט שאלה מעניינת, והתשובה שלי היא חלקית, נדמה לי שלמרות המורכבות, כיוון שמינקות המוות ידוע ומוכר הוא חלק מהחיים. אין פוחדים ממנו כמו במערב, אין מרחיקים אותו, הוא שם, החיים חותרים אליו.

      נדמה לי, שוב בראיה שטחית מאד, שהתוצאה היא אנשים מאושרים יותר, אבל זאת נקודת תצפית של אורח לרגע.

       

        8/9/12 10:03:

      צטט: פוצקלה 2012-09-08 05:39:54

      מעניין. ותודה על שהבאת.

      תודה שקראת

       

        8/9/12 10:03:

      צטט: עמנב 2012-09-07 23:32:20

      מעניין מאד, אלאונורה. אם אכן השבטים הללו הם גם הינדואים באמונתם, זהו הינדואיזם שונה מן המוכר לי. מבחינה פרקטית, ההינדים שורפים את מתיהם עם המוות, ואין שלב ביניים של שימור הגופה עד השרפה. השרפה עצמה נעשית על גבי מדורת עצים. לא מוכר לי נוהג של שריפת פסלי עץ יחד עם הגופה. מבחינת האמונה, ההינדואים מאמינים בנצחיות הנפש, שמתגלגלת על פי הקרמה שלה - תוצאות מעשיה - בכל פעם בגוף אחר, לאו דווקא אנושי. כדי להשתחרר מגלגל הסמסארה - לידה, מוות ולידה מחדש - על האדם לחפש את הדרך להכרת זהותו האמיתית הנצחית, השונה מקיומו כפרט ספציפי. רק עם הכרת "אטמן" - האני הנצחי בהתגלמותו בפרט, כזהה ל"ברהמן" - האני הקוסמי, האינסוף המוחלט, רק היא מביאה לשחרור, "מוקשה". קשה להעביר מסרים אלה במילים, ובוודאי בתגובה קצרה לפוסט. כל טוב ושבת שלום, עמוס.

      תודה, עמוס שהרחבת על ההינדואיזם, אכן באינדונזיה זוהי נישה נפרדת של ההינדואיזם, הם מתיחסים לעצמם כמקיימים את אורי האבות או דרך האבות.

       

        8/9/12 08:51:

      וואללהההההה

      אני מצטרף לטיול הבא שלך ....

      שנה טובה

        8/9/12 07:50:
      פשוט מ ד ה י ם !
        8/9/12 07:27:
      מעניין אותי שיתוף הילדים בחגיגות המוות מול המנעות ההורים כאן לקחת את ילדיהם ללוויות עד גיל בוגר. המוות שם באינדונזיה נתפס כשלב נוסף בחגיגת החיים. כמו בר מצווה. החגיגה הזו "יושבת", שם, על פלטפורמת אמונות מתאימה - לאורך כל החיים של האדם. אצלינו המות הוא קודם כל - אסון. אין ספק ששתי הפלטפורמות הללו משפיעות חזק מאד על החיים וצורתם. מה יוצרות שתי האמונות השונות הללו בנפש האדם - שם וכאן?
        8/9/12 05:39:
      מעניין. ותודה על שהבאת.
        7/9/12 23:32:
      מעניין מאד, אלאונורה. אם אכן השבטים הללו הם גם הינדואים באמונתם, זהו הינדואיזם שונה מן המוכר לי. מבחינה פרקטית, ההינדים שורפים את מתיהם עם המוות, ואין שלב ביניים של שימור הגופה עד השרפה. השרפה עצמה נעשית על גבי מדורת עצים. לא מוכר לי נוהג של שריפת פסלי עץ יחד עם הגופה. מבחינת האמונה, ההינדואים מאמינים בנצחיות הנפש, שמתגלגלת על פי הקרמה שלה - תוצאות מעשיה - בכל פעם בגוף אחר, לאו דווקא אנושי. כדי להשתחרר מגלגל הסמסארה - לידה, מוות ולידה מחדש - על האדם לחפש את הדרך להכרת זהותו האמיתית הנצחית, השונה מקיומו כפרט ספציפי. רק עם הכרת "אטמן" - האני הנצחי בהתגלמותו בפרט, כזהה ל"ברהמן" - האני הקוסמי, האינסוף המוחלט, רק היא מביאה לשחרור, "מוקשה". קשה להעביר מסרים אלה במילים, ובוודאי בתגובה קצרה לפוסט. כל טוב ושבת שלום, עמוס.
        7/9/12 22:08:

      צטט: KLGERY סוכן נדל 2012-09-07 21:10:45

      תודה על הפוסט המשכיל מוקע מאוד ויפה

      תודה רבה גם לך

       

        7/9/12 22:00:

      צטט: איציק אביב 2012-09-07 20:12:55

      מושקע, עשיר, משכיל.

      תודה על ההערכה

       

        7/9/12 21:10:
      תודה על הפוסט המשכיל מוקע מאוד ויפה
        7/9/12 20:12:
      מושקע, עשיר, משכיל.
        7/9/12 20:02:

      צטט: esther K 2012-09-07 20:01:34

      תודה לך, זה אכן מעניין איך שהם מקבלים את המוות, כל כך שונה אצלינו המוות..שבת מהנה לך.

       גם לך, חברה

        7/9/12 20:02:

      צטט: עמי100 2012-09-07 19:59:34

      תודה לך על פוסט מושקע כזה...ניתן ללמוד ממנו הרבה...

       תודה שקראת, שבת טובה

        7/9/12 20:01:
      תודה לך, זה אכן מעניין איך שהם מקבלים את המוות, כל כך שונה אצלינו המוות..שבת מהנה לך.
        7/9/12 19:59:
      תודה לך על פוסט מושקע כזה...ניתן ללמוד ממנו הרבה...
        7/9/12 19:57:

      צטט: bonbonyetta 2012-09-07 19:48:16

      *
      כל כך שונה מאצלנו, גישה כל כך שונה. אהבתי מאד ותודה רבה לך.
      נפל לי בזמן, אם כי קשה מאד להטמיע זאת, בדיוק היום חזרתי מאזכרה ומהלוויה.
      תודה רבה, עזר לי.

      תנוחמי, שלא תדעי צער, תמיד קשה עלינו הפרידה, אבל עש איזה דבר באמונותיהם של אחרים

       

        7/9/12 19:48:

      *
      כל כך שונה מאצלנו, גישה כל כך שונה. אהבתי מאד ותודה רבה לך.
      נפל לי בזמן, אם כי קשה מאד להטמיע זאת, בדיוק היום חזרתי מאזכרה ומהלוויה.
      תודה רבה, עזר לי.

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין