לא, לא היה כלום, אבל ... היה

בסוף יום של שישי בנחלה

היא, עייפה משירה בין מבטים ותהיה

(אבל, קצת כסף מחמם בחיקה)

ואני ספק מרוצה מאי מכירת היצירה

ומיום גדוש ידידים, ידידות. דיבורים, מבטים וישיבה

היא, לפני נסיעה ליער, למדבר, לאהבה ישנה

"אהוד אני יכולה להתקלח?"

אני, "כן יש גם אורז מלא במקרר עם ירקות וגם שתיה"

מחשבה פולנית לזכרון אמא של ימי שישי

וידע ברור ששכחה כנראה לאכול

ואולי, התביישה לשאול

בשישי שעבר נשארה.

ואפילו ... הדליקה נרות

פמוטים שהשאירה

אמא (מכסף)

בעצם, שיירים של כסף והרבה זכרונות

בבוקר, על דופן החלון הפתוח

בין ווילונות אדומים

ישבה יחפה וניגנה

וצלילים שליוו את השקט

או בעצם טיילו יד ביד

בין בניינים סדוקים בני תשעים שנה

בנחלת בנימין ההדורה

צליל ושקט עוגבים על קירות

בוקר שבת חמים וקייצי  

בדקות בודדות של קרירות

עד שהשמש העולה והיוקדת

תעבור את גג הבניין הסמוך.

ישירות לחדרי

"אהוד (בדגש על ה"ה" המאופיין בעיקר לתימניות בחיי)

יש קצת מים חמים?"

חייכתי חיוך יודע תימניות

"תדליקי, עשר דקות ויהיו"

"אהוד יש לך "ליפה"?"

"ליפה?"... שוב נזכרתי

התימניה האחרונה שבחיי

הבהוב זיכרון שלא נכנסים אליו

מחמת ה....

"לא, אין לי ארד לקנות"

"לא, אני ארד" אמרה, אבל ירדתי

אני והנתינה הפולנית מבית אמא,

ומהנתינה הג'נטלמנית הלטבית/גרמנית מבית אבא

ומהחנוניות העצמית המחויכת המלווה אותי כל חיי

בכייף, כן בכייף

"ליפה", כולה "ליפה" פקעלק

כשחזרתי התקלחה

ניגשתי למחשב, וכשגמרה

היה שיר (טוב תימניה, השראה ...)

שיר קינאה ב..."ליפה"

"ידעתי אותה מטיילת

בגופך השזוף בין סודות הבריאה

בבשמיך ניחוחות התשוקה

בעינייך ניצוצות שובבות הנאה

בלשונך הלוחכת טיפות רווייה

מול מים (פושרים) זורמים בשמחה

בדקות של קינאה

בשניות של חמדה

ב"ליפה" רכה  וקשוחה

שחייכה אלי גם צחקה

"כתוב חלומך ב...

תקווה"

"כתוב את שירך כי...

היה"

כי.. היה"

עכשיו בוקר שבת של שירה

שקט שבא בשלווה, (כבר כתבתי בעבר)

דרך אותן ווילונות אדומים

לפעמים של שירה לפעמים של הרהור מחשבה

אני מעלה זכרונות של שבת שעברה

והיא, כנראה מטיילת יחפה

ביער, מדבר, או אהבה ישנה.

(טוב, מאה שנים ויותר מפרידים ביני לבינה

ואני היום (כנראה), עושה אהבה, בשירה)

לא היה שום דבר

אבל

......היה