התחייה

כולי ידיים מושטות בערגה אל עָבָרִי

וזלזלי כסף נושרים על עינַי לְאַפְּרָן

לימיני מֵתַי הנאמנים משמאלי ומשאר העֲבָרים

ידיים שלי, שלובות, טובות, נושאות חליליות סופרן.

ידיים אחרות, זרות, מושיטות לעברן נרות,

דולקים אֲחָרַי אישוני האש, אדומים כחותם הפְלֶאשׁ,

יומיומי הצחיח נזרע אדום, אולי טיפוס הבֶּהָרוֹת.

יומיים אחר כך זה יעבור ויהיה רק מה שיש,

מה יום מיומיים אֶשָּאֵל, וַאַשִּׁיב – העיקר שלא היו ממאירוֹת.

משוטטות בינתיים. וּבְשׁוּטָן עיוורות כַּעֲנָנים מוּכֵּי זוהר

ויטרינה דמיונית נפערת למולי. ושם, מֵניעה בובה אצילית

שוליים של גוף ולפתע

טבע דומם מצטמרר לנגד עינַי המשתאות, ועוד אני בוהה,

וַרְיָאצְיָה על מוזיקה מזדחלת בחרירים ונפלטת מהחלילית.

תנומת האשתקד מזדעזעת ומקיצה הַמֵּתָה.

בערגה אומרים התווים לנגן ויין ישן ננסך

עוד רועד האוויר מיראה חרד הרוח.

רְשׁוּת נתונה. אותיות כְּסִדְרָן פוסעות בַּסַּךְ.

גורלות נגזלים – זה הכל. ומותר לנוח.

הביתה. מהר. שֶׁקֶט. מָסָךְ.

©כל הזכויות שמורות לשושי שמיר, 7 בספטמבר 2012, באגסי 18.50