הצצה החוצה -הסיפור הרומנטי למוצ"ש בהשראת ציור של רפאלה מהקפה

לצפייה במסך מלא

הצצה החוצה -הסיפור הרומנטי למוצ"ש בהשראת ציור של רפאלה מהקפה

‎40

יחסים רפאלה הציירת

51 תגובות יום שבת, 8/9/12, 21:44

היו שם זוחלים עם המון רגליים שחורות,חדות כמחט. היו שם צמחים מטפסים ירוקים שנכרכו סביבם,כמו מונעים מהם להזיק לאישה שעמדה בצד והסתכלה החוצה, מהחלון המעוטר ציורים. פנים חיוורים, ,ענן שיער זהוב,ידיים ענוגות,עיניים ענקיות,עצובות. עברתי מתחת לחלון,ולא יכולתי להמשיך ללכת.משהו במבט שלה שבה אותי בעבותות קסם.אני מוכרח להכיר אותה!

החלון עצמו היה יצירת אמנות נדירה.כולו ויטראז' צבעוני, כל פינה בו מציגה פיסת ססגוניות עשירה ושונה מהאחרת. מי האמן? ומי היא האישה? לא יכולתי להמשיך בדרכי לביקור הבית שלי אצל גב' רבינוביץ, שהזעיקה אותי לבדוק לה לחץ דם. לא יקרה שום דבר אם אעצור לכמה דקות ואשביע את סקרנותי.נשלט על ידי כוח מסתורי, נכנסתי לבניין ועליתי למעלה.

עליתי במדרגות קומה אחר קומה,סומך על תחושותיי שיעצרו אותי בדלת הנכונה, עד שעמדתי מול דלת שכולה ציורים ססגוניים בדיוק כמו החלון בחוץ. גם הדלת הייתה גדושה זוחלים מרובי רגליים, שעליהם נכרכים מטפסים ירוקים, כאילו בולמים את השפעתם המזיקה. שלט מסוגנן גדוש צבעים הודיע –"שלומית איתן, נא לא לצלצל!". דפקתי בעדינות. לא היה לי מושג מה אגיד.

לקח זמן ממושך עד שהדלת נפתחה. היא עמדה שם עם אותו מבט עצוב,עיניים ענקיות וענן זהוב של שיער שעטר את פניה כמו הילה. "אני...באתי...בשביל...", גמגמתי, מה שלא אופייני לי, אני, איש המדע,שלעולם לא חסרות לו מילים. היא עמדה והביטה בי ללא אומר.מבטה רכן למטה, אל תיק הרופא שלי. "אה, תיכנס, דוקטור!", פניה האירו. "הגעת ממש מהר, כל הכבוד!".

מופתע נכנסתי פנימה. הידיים היפהפיות שראיתי קודם נחות על אדן החלון הכינו לי שתייה קרה. קצה אצבעותיה נגע בידי כשהגישה לי את הכוס. חום מוזר התפשט בגופי.הרגשתי שבוי. שבוי בקסם שלא יכולתי להסביר. סביבי היו ציורי ענק תלויים בכל מקום.זוחלים מרבי רגליים, מטפסים ירוקים, וברקע –המון כחול של שמיים וצהוב של שמש. "הבאת את תוצאות הבדיקות?", שאלה בציפיה,מתיישבת מולי.

"מה זה הציורים האלה? אני פשוט חייב שתסבירי לי.אף פעם לא ראיתי משהו כזה!", שאלתי,מנסה לדחות את הרגע, שבו תבין שאני לא הרופא שחיכתה לו.

"דווקא אתה שואל? אתה? שיודע הכול על מצבי הרפואי"", שאלה בפליאה. "חשבתי שתבין לבד שגייסתי לעזרה את כל הטבע בעולם כדי לבלום את הזוחלים האכזריים האלה,שכל יום מתרבים עוד יותר בגופי ומכרסמים אותו...". כברק הבנתי מיד הכול. אומללה שכמותה, חולת סרטן...אבל איזה סרטן? יש סרטן ויש סרטן. "דוקטור", הפסיקה את הרהוריי, "אני יכולה לדעת סוף סוף מה קורה? יש לכם תורם מתאים למח עצם בשבילי? אמרת שיש לך בשורות ...".

סרטן הדם...אז זהו זה...מה,לעזאזל אומרים כעת? מוחי חיפש בקדחתנות אחר תשובה. "כן,יש לנו תורם מתאים!", קפץ לפתע המשפט מפי,ללא שליטה וללא היגיון. כאילו השמש מציוריה יצאה ועברה לגור על פניה שזרחו. היא נראתה באותו רגע פשוט פיה מן האגדות. "מי זה? אני סקרנית, תגיד לי.", הפצירה. "לא יכול לגלות", אמרתי, מתפלל לצאת מהסבך שהכנסתי את עצמי."העיקר שיש תורם. יגידו לך כבר ברמת מרפא". "רמת מרפא?", גבותיה הורמו בתמיהה. "מה פתאום רמת מרפא? הרי אני מטופלת בשיבא!". "אבל זהו, שבגלל התורם שהגיע דווקא משם,את עוברת לרמת מרפא,אבל תדאגי, אני אטפל בך לא פחות טוב!".

"סליחה, אבל מי אתה,בעצם?", שאלה, כשחשד עולה אל פניה. "את לא צריכה לדאוג. הרופא המטפל שלך ביקש ממני להגיע, כי כמו שהסברתי לך,אני מתעסק בתחום הזה ברמת מרפא,אז...". קמתי ממקומי, מושיט לה יד. "אני מצפה לראות אותך מחר ברמת מרפא על הבוקר, בצום בבקשה, שנתחיל עם התהליך,ושיהיה בשעה טובה!".

כשהנייד צלצל, תפסתי שלא הגעתי לביקור של גב' רבינוביץ. "הייתה איזו תאונה קטנה בדרך,אל תשאלי", התנצלתי. "הייתי חייב להגיש עזרה ראשונה עד שהאמבולנס יגיע...אשלח לך את ד"ר כספי, טוב?". בזמן שישבתי במכונית ועשיתי שיחות על גבי שיחות לכל מכריי ועמיתיי במחלקה האונקולוגית ב"שיבא", לא עניתי לשום שיחה. בלהה התקשרה 6 פעמים ומשלא נענתה סימסה לי שהיא מחכה לי כבר שעתיים,ויש לי חוצפה להשאיר אותה לבד כשקבענו לקונצרט הסיום של תחרות רובינשטיין לפסנתר,והיא עוד תראה לי...ואם יש לי אשליות שהיא תתחתן עם רופא, אז שאשכח מזה...

כבר החשיך כשחזרתי הביתה, אחרי שעשיתי את כל הבירורים על שלומית איתן. קיבתי צנחה כשגיליתי שכל הבדיקות לתרומת מח עצם הסתיימו בלא כלום.אין שום תורם מתאים עבורה.אלוהים אדירים,מה עשיתי? לאן הכנסתי את עצמי?אני חייב להגיד לה את האמת!

לא עצמתי עין כל הלילה. התהפכתי והתהפכתי, ולא מצאתי מנוח. פחדתי מהבוקר...והבוקר הגיע. בלב כבד התחלתי בנסיעה לבית החולים "רמת מרפא" שבו עבדתי ב-10 השנים האחרונות כרופא בכיר במחלקה האונקולוגית. אני נכנס שפוף, ומתחיל להתקדם לעבר חדר הרופאים, כשהאחות הראשית קוראת לי – "ד"ר אור, ד"ר אור! יש לך טלפון דחוף משיבא!". אני מרים את השפופרת. קולו המתרונן של עמיתי, ד"ר רפאל,מבשר לי –"אתה לא תאמין! יש לנו תורם לחולה שלומית איתן!". אני חושב שאני חולם. "איך פתאום יש?", אני מקשה. "הרי אתמול אמרתם שאין!". "נכון,כי בדיקה אחת הגיעה בטעות למחלקה הפנימית במקום אלינו,ועכשיו הם שלחו אותה הנה –יש תורם מתאים! ".

אני מרגיש צמרמורת בכל הגוף. יכול להיות שאני אלוהים? רק אלוהים יכול לברוא מציאות. או שלא רק הוא? אני מתחנן בפני ד"ר רפאל שייתן לי את הטלפון של שלומית כדי שאוכל להודיע לה בעצמי.....ד"ר רפאל לא מביע כל הפתעה. "אני רואה שגם אתה הוקסמת מהחולה שלנו, הציירת המוכשרת....אל תשאל כמה לבבות היא כבר שברה כאן...אבל רגע, אתה לא מאורס?". "אני? מאורס? מה פתאום...אני פנוי לגמרי...", אני עונה,ומזדרז לטלפן, כשאני מנסח בראש את משפטי הפתיחה –"תראי,חלה טעות,את צריכה להגיע לבית חולים שיבא ולא לרמת מרפא, בטעות שלחו את התורם שלך לשם..."

* הסיפור נכתב בהשראת ציור של רפאלה שלנו מהקפה,הציור מצורף למעלה.כדאי לכם להיכנס אליה ולראות עוד ציורים –http://cafe.themarker.com/post/2719672/

* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)

דרג את התוכן: