כותרות TheMarker >
    ';

    איציק אביב

    ארכיון

    תגובות (165)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      14/1/18 11:14:
    סיפור השכל יפה. איך שחלום ילדות יודע לשוב עד כדי לנשוך בלב האדם, עצמתי וחד כסכין הננעצת בבשר החי. מכוניות מתנגשות הן מעל לתקתוקי הגיל, למרות המצוקה להיחלץ שמחתי עבורו שהשתכנע והעז, מעיד עליו שהוא אמיץ וחברמן.
      13/9/16 20:35:
    איזה יופי . אני בטוחה שבת ה - 12 שמרה באדיקות על הוראות אמה לא לשבת ליד אדם זר . או .. שגם היא כמוך , היתה חסרת אונים מביישנות כאשר נפגשו עיניכם והיא העדיפה לסגת .
      29/8/15 13:44:

    המכוניות המתנגשות הרחבה הכי שווה בכל הלונה פארק !

     

      29/8/15 00:55:
    המכוניות נשארו אותן מכוניות, אך אנו התבגרנו, בגוף, לא בזכרונות...
      6/7/13 08:08:
    מקסים ונהניתי לקרוא..
      27/5/13 07:22:
    מצחיק :):):)
      26/5/13 11:01:
    אין מילים
      11/5/13 18:28:
    סיפור נאה תודה נהניתי.*
      1/3/13 07:08:
    מרתק
      12/2/13 19:31:
    נהדר. תכתוב עוד. סיפור אחד בשנה משאיר קוראים רעבים :-)
      9/2/13 18:47:
    במשך כל הסיפור האמנתי לך והסתקרנתי . התיאורים שלך קולחים ואין ספקות באשר לכוונותיך. הפתיחה חלשה ,,,לא אמין לי שזה חלומו של גבר אולי טיפול פסיכולוגי,והסוף קצת גדול מידי על הסיפור שנפתרו כל זכרונות הילדות הקשים.לסיכום יש לך את זה
      6/2/13 23:11:
    הדי צחוק בודדים עדיין נשמעים ברקע... בעודי כותבת תגובה זו (כתוב בחן נפלא ובשפה מערבת בוגר וילד, זה כיף). וחלומות ילדות, לפעמים הופכים לסיוטים במסלול התנגשות. תודה!
    איזה סיפור.... *
      2/2/13 00:57:
    מגוחך או לא. כתוב נפלא!
    כתוב היטב. מרגש.תודה
      16/1/13 14:42:
    חביב
      16/1/13 06:03:
    איזה סיפור יפה ומרגש. טוב שעשה זאת אחרת כל חייו היה נותר בו איזה מן חלל כזה, משהו חסר סיפוק.
      30/11/12 10:28:
    WOW!!!!!!!!!
      25/11/12 19:00:
    מקסים!!!
      6/11/12 22:38:
    מאה שמונים ושבע כוכבים על פוסט אחד? רק בשביל זה מגיע לך כוכב :)
      27/10/12 23:40:

    אוהבת ! ! ! איך שאתה כותב ! :-)

      20/10/12 18:46:
    מציאותי עד כאב.
      18/10/12 22:52:
    חביב בהחלט :)
      16/10/12 11:38:
    מקסים :)
      13/10/12 18:23:
    מעולה ~
      13/10/12 17:02:
    נחמד הסיפור שלך!!
      11/10/12 20:31:
    מקסים .
      11/10/12 06:04:
    אהבתי . חלומות חלומות !!!!!כדאי להשקיע בהם זמן ?
      9/10/12 07:00:
    חזרתי ונהניתי שנית
    שבתי עם כוכב. בקריאה שנייה הסיפור עדייו מרגש.
    סיפור מרגש ומקסים. תודה וחג שמח
      1/10/12 09:17:

    מופתעמסקנה: לא לחזור אל העבר, תמיד להמשיך קדימה...ולא במכוניות מתנגשות.

      29/9/12 23:48:
    יפה.אהבתי
      29/9/12 22:42:
    לבכות ולצחוק. נפלא איך הפכת עצב לצחוק . תודה זו היתה חוויה (אחזור לככב)
      29/9/12 17:51:
    יש חלומות שלא נועדו להתגשם.. סיפור רגיש ומרגש...
      29/9/12 17:28:
    תודה! סיפור נהדר!
      28/9/12 22:22:
    צובט את הלב, ולא פעם אלא פעמים
      28/9/12 08:26:
    אין כמו רחבת המכוניות בלונה פארק.... חוויה מדהימה.
      27/9/12 21:06:
    איציק שלום, זאת הפעם הראשונה שאני קוראת את אחד מסיפוריך (ואני מניחה שיש עוד). הסיפור היה שונה מסיפורים אחרים. מעניין, גורם להזדהות במקום שבו צפים הזכרונות והרצון לעשות אתם משהו מועיל, כזה שלא היית מסוגל לעשות אותם בזמן. באמצע היה קטע שגרם לי לצחוק, פשוט משעשע, והקטע שבו הוא מנסה לחלץ את גופו הגדול ורגליו המעוקמות מן המכונית הקטנטנה היה מרתק כי היה כתוב מצויין כך שיכולנו לתאר את נסיונות ההחלצות שלו כמעט בעינינו. הסוף מבחינתי היה קצת פחות טוב והרגשתי שהוא נקטע בבת אחת. חשבתי שאי אפשר להטיל את הראש לאחור ולשכוח בבת אחת כאילו ההטלה מחקה את הזכרונות. כשכתבתי היתה גם לי בעיה עם סופים. אולי כי נורא רציתי כבר לפרסם, ואולי יש לי בעיה עם התמודדות עם סופים. לא יודעת, בחיי! :-) בכל מקרה נהניתי ותודה לך. אשמח אם תקרא את אחד מסיפורי, אולי האחרון שבהם כמדומני "הפיהוק" שאני מאד אוהבת, ותביע את דעתך בכנות. לי באופן אישי יש חשיבות מאד גדולה ליחסי גומלין וזאת אחת מן הסיבות העיקריות שבקושי אני נמצאת כאן כבר דיי זמן. אגב, מרשימה מאד כמות התגובות שאתה מקבל. אולי יום אחד תספר לי איך אתה עושה את זה?! שנה טובה, חתימה טובה והצלחה ופוריות ביצירה, אילנה.
      26/9/12 17:42:
    נכנסת לזירת התנגשויות. זה שם המשחק שבחרת לשוב אליו, ובלונה פארק יש לו ארומה דרמטית יותר. אבל מכיוון שזה גם מקום הזוי-משהו, מעין מקום של דמיון מומצא, אתה יכול להמציא עכשיו, על הספסל, כשהראש מוטה לאחור, סיפור מסחרר ונוסק. למשל, איך לוקחים מכונית זעירה [והפעם לא פחות מסמארט] ויוצאים למסע מתוזז ברחובות. נראה לי לונה-פארק לזמנים חדשים. שנה טובה, שושן [שאגב, מרוב געגועים לנהיגה בעיר שבה אני לא יכולה לנהוג, נכנסתי גם אני למיני לונה-פארק ב"פארק דיטן" בבייג'ינג. שמחת עניים לגדולים]
      26/9/12 17:29:
    אוי אם רק אני יכולתי לשחזר את העבר
      26/9/12 16:48:
    ספור נחמד. כתוב טוב.
      25/9/12 11:18:
    משעשע שנה טובה לך
      23/9/12 07:11:
    מרגש...אנושי..צוחה-בוחק....שתתחדש לך השנה עם חלומות חדשים!
      22/9/12 23:47:
    אין כל ספק שאי אפשר לחזור ולשחזר את העבר אבל לכולנו חלומות ילדות, או לא? שנה טובה
      22/9/12 09:42:
    קצת עצוב וקצת מצחיק...
      18/9/12 12:08:

    איציק !

     

    אתה יודע { מעצם היותך אחד מיקירי "התא" ואני רצינית לחלוטין ! } שאחת הסיבות שיש פה לונה פארק קטן קרוב לאצל הבריכה היא אתה ! ורק אתה ! כתבת נפלא !

     

    שנה נהדרת ! אני ! באופן אישי התגעגעתי המון לכתיבה שלך !

     

     

    }!{

      18/9/12 09:37:
    סיפר יפה ומהנה... חג שמח ושנה טובה
      18/9/12 08:57:

    תודה איציק לפוסט החביב

    התאים לי מאד לקפה של בוקר חג

    ושנה טובה ומבורכת לך

    סוקראטס

      18/9/12 02:59:
    מצחיק'צוב. שנה טובה ותודה
      17/9/12 18:33:
    שנה טובה וחג שמח.
      17/9/12 17:12:
    אבל מי אמר שאסור לנסות? זה כבר נושא לסיפור (-:
      17/9/12 17:12:
    כתוב מרתק, כמו כל סיפוריך. בדיוק היום התעסקתי עם השאלה אם ניתן לפצות על תסכולי ילדות. הגעתי למסקנה שאם מנסים שלא, שאם מנסיםזה סימן שזה כבר קבעון ילדות רציני...
      17/9/12 15:43:
    סיפור מסופר בהרבה חן וגם כאב. לדניאל לא היה לפצות את עצמו אפילו בגיל 40 על התחושות מגיל הילדות. אין פיצוי לתסכול כזה.
      17/9/12 14:26:
    כתוב מצויין!! תודה לך שרית
    מימד הזמן אינו רץ קדימה כמו כביש מהיר חד סיטרי. לפעמים הוא מאט בכיכר ואז עושה כמה סיבובים נוספים
      17/9/12 01:20:
    יש כנראה חלומות שלא נועדו להגשמה ויש חלומות שלא היינו צריכים לחלום מלכתחילה. אני שמחה בשבילו שיש לו חלומות צנועים כל כך
      14/9/12 22:35:
    חלומות של אתמול הן ...........שלהבות ........שתהיה לך אחלה שנה מלאה חלומות שיתגשמו .........כל שתרצה .אהבתי סיפורך שנה טובה
      14/9/12 18:06:

    שמחתי לקרוא את סיפורך המיוחד
    לחיי הרבה סיפורים מוצלחים
    שנה נפלאה ויצירתית

      14/9/12 13:37:
    סיפור מצחיק-עצוב שכזה....
    כתבת יפה והעברת את ההרגשה.. שנה טובה ומתוקה! :)
      14/9/12 00:48:

    צטט: נעה אל-יגון 2012-09-09 19:48:14

    נהניתי לקרוא, חלומות מוטב להם שישארו חלומות

    ואת הלונה פארק אף פעם לא אהבתי, תמיד עשה לי בחילה וסחרחורת :)

     

    קראתי את רוב התגובות. אני מדגישה רוב. וחלומות. למה להשאיר בגדר חלום? להגשים כל פעם אחד קטן אחר ולמצוא אחד אחר. בינוני במקום.... 

      13/9/12 23:01:
    סיפור חמוד, כתוב יפה....... והעיקר-----קשה מאוד למחזר חוויות מהעבר!
      13/9/12 20:30:
    חלומות זה אחלה להגשים אבל צריך להסתכל במראה לפני שמנסים להכנס לגינס מהבר מצווה. קצת מציאותיות תמנע פדיחות או פטטיות, אבל מצד שני, א לה פאטה כל העולם :)
      13/9/12 18:30:

    סיפור יפה, מרגש ומצחיק כאחד...

    וכנראה שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה

    אבל תמיד מתרפקים על זכרונות העבר.

      13/9/12 17:23:
    סיפור מקסים ומרגש מאד. תודה ששיתפת .בהזדמנות זו אני רוצה לאחל לך חג שמח ושנה טובה
      13/9/12 16:34:
    יפה, אהבתי וגם התרגשתי שנה טובה!
    תודה איציק, סיפור מרגש המעיד על נגיעות החיים
      12/9/12 21:52:
    כתבת יפה.. לך*
      12/9/12 21:21:
    יש חוויות שאי אפשר, ואולי גם לא צריך - לתקן... כתיבה משובחת :-)
      12/9/12 20:49:
    לפעמים עדיף שחלומות יישארו במגירה. העלית חיוך על פני כולנו. תודה!
      12/9/12 19:13:
    ווהו איזה ספור מדהים. צחקתי ובכיתי בו זמנית. שתיהיה לך שנה טובה ונפלאה. אתה כותב מקסים.
      12/9/12 16:57:
    כתוב מקסים!! שנה טובה.
      12/9/12 13:01:
    זה לא חלום, זה סיוט. סיפור יפה שכתוב מושך מעניין.
      12/9/12 00:07:
    סיפור יפה, אנושי ונוגע כל כך. מקסים!
      11/9/12 18:20:
    יפה ויפה יותר שזה קרה.*
      11/9/12 13:54:
    העיקר שהתממש החלום...
      11/9/12 12:05:
    תהא שנת עתה גילוי ! אורו של משיח.... תהא שנת עכשיו גאולה !
      11/9/12 10:45:
    ככל שנדע יותר, נהייה מאושרים פחות. ככל שנתבגר, נתרכך.
      11/9/12 01:11:
    מקסים.
      10/9/12 23:26:
    אז סגרת מעגל גם במחיר כאבי הרגליים???? חחח שנה טובה ומעתה והלאה יש להסתכל קדימה...
      10/9/12 22:46:
    לכל גיל יש את התקווה והיופי שלו... סיפור מרגש:-))
      10/9/12 22:13:
    חחחחח אכן יש בכל זאת מאוחר מידי בחיים ויש חלומות ילדות שמוטב להותיר מאחור
      10/9/12 21:08:
    בדיוק ההרגשה כשאנחנו חוזרים לבית ולשכונת ילדותינו והכל נראה פתאום שונה ממה שזכרנו, ישן, רעוע, צפוף...מאחלת לך שנה טובה ומחוייכת...
      10/9/12 20:06:

    נקרעתי מצחוק!

    *

    אלומה

      10/9/12 16:10:
    זה טוב. ממש טוב. לפעמים חולמים על דברים שלא בדיוק יודעים מה לעשות איתם. וטוב שהם נשארים בגדר של חלום... אהבתי תודה
      10/9/12 15:03:

    המציאות גורמת לנו להתבגר וההתבגרות, לצערינו, כרוכה באיבוד אמונה, ציניות וויתור על החלומות...
    כתיבה נהדרת.
    ג'אן

      10/9/12 14:47:

    תודה על תשומת השנה החדשה''

    יונה

    ''
      10/9/12 14:43:
    מקסים. מה שאומר שלא מה שמתאים לגיל 10 מתאים לגיל 45 :) ברכות להמלצחות על כולנו
      10/9/12 13:37:
    נהדר, שנה טובה ומתוקה.
      10/9/12 12:39:
    מקסים ! שנה טובה
      10/9/12 12:01:
    מאוד יפה מאוד תודה ושנה מאוד טובה,החלום ושיברו ,אבל העיקר הזכרונות המענגים !!!!
      10/9/12 10:28:
    תודה....יפה.....שנה טובה!
      10/9/12 10:11:
    קשה וטוב
    יופי של סיפור,תודה לשיתוף,,שנה טובה:))
    יש פרקים בחיים שצריכים להסגר.
      10/9/12 09:34:
    טוב ששחזרת וסגרת את פרק החיים הזה שנה טובה
      10/9/12 09:21:
    מעולה! שנה טובה וחג שמח
      10/9/12 08:22:
    התפכחות עגומה אך הכרחית מהחלום. כתבת באופן נוגע ורגיש!
      10/9/12 08:20:

    .

    ברוך שובך איש יקר וחביב.

    התגעגענו.

    מאחלים לך ולבני משפחתך שנה טובה ומבורכת.

    .

    ''
    .
    http://cafe.themarker.com/video/2722066/
    תודה איציק איזה סיפור
      10/9/12 05:39:
    מתבגרים, הא?! לא פשוט הסיפור הזה, לא פשוט בכלל.
    זה יפה זה.
      10/9/12 00:14:
    איזה סיפור, יש בו הכל, מצלקות ילדות ועד לצלקות הבגרות. אהבתי.
      9/9/12 23:38:
    ככה זה כשהרכבת נוסעת ולא עלית בזמן...
      9/9/12 23:36:

    לפעמים חלומות מתנגצ'ים. כתבת אותם מקסים!

      9/9/12 23:32:
    איך אנחנו סוחבים איתנו שריטות ילדות. שהשנה הזו נדע להשאיר מאחורנו את כל מה שתוקע אותנו בעבר ונצליח להתקדם לחוויות חדשות ומעצימות. הלוואי.
      9/9/12 22:42:
    כתוב מקסים תודה
      9/9/12 22:22:
    בהחלט נוגע :)
      9/9/12 22:12:
    טוב להגמל מחלומות ילדות
      9/9/12 22:10:
    כתבת נפלא וברגש חויות ילדות עם מציאות מתבגרת שתהיה לך שנה טובה מלאה באהבה ואושר
      9/9/12 22:05:
    אתה כותב מקסים ...נוסטלגיה מרגשת .
      9/9/12 21:20:
    יופי של סיפור
      9/9/12 21:18:
    יפה ומלמד
      9/9/12 21:15:
    תודה על הסיפור .....לפעמים הרצון להגשים חלומות ילדות גורם לנו להיראות כל כך ילדותיים ......ואולי בכלל לא התבגרנו מעולם ........
      9/9/12 21:11:
    סיפור נפלא...
      9/9/12 21:03:
    איזו נוסטלגיה ............... שנה נפלאה !
      9/9/12 20:40:
    יפה..אהבתי מאוד..
      9/9/12 20:33:
    זוגיות קסומה בתוך סיפור מכמיר לב. אנושי אנושי מדי. אהבתי
    יפה. ***גמני לא שכחתי את המכוניות המתנגשות. חסכנו כסף בעסודה ב...סיוד גגות (בכיתה ד!) ויצאנו ללונה פארק ובמכוניות המתנגשות חטפתי מכה נוראית בטחול והיה שמח... שנה טובה ופוריה .
      9/9/12 20:11:
    מהנה, לפחות הסרנו את הפרשה מסדר היום
      9/9/12 20:08:
    מקסים!
      9/9/12 20:00:

    מזלך שלא הייתי שם הייתי נקראת מצחוק. סיפור נפלא

      9/9/12 19:48:

    נהניתי לקרוא, חלומות מוטב להם שישארו חלומות

    ואת הלונה פארק אף פעם לא אהבתי, תמיד עשה לי בחילה וסחרחורת :)

      9/9/12 19:48:
    סיפור נהדר, שנה טובה.
      9/9/12 19:33:

    יונתן,

    סיפור נפלא, נהדר. מלא מתח והומור, הדמיה, שיחזור, תיקון, החלצות... הכל כדי לשחרר דבר לא גמור מהעבר.

    מתחבר לסיפור האחרון שלי "מציאות והדמיה" שכבר קראת. גם שם הגיבור רוצה לנסות לשחזר ולהמשיך...

    (הקישור למי שמתעניין

        http://cafe.themarker.com/post/2717432/ )

    שנה טובה, שנת יצירה,

    רמי

      9/9/12 19:25:

    תודה ששיתפת בכתיבה נפלאה.

    אהבתי וכיכבתי

    שבוע טוב ומחויךחיוך

    צחיתוש

      9/9/12 19:25:
    חחח... סיפור עם מוסר השכל
      9/9/12 19:18:
    אישה טובה הדפנה הזו.
      9/9/12 19:13:

    איציק חברי היקר נשיקה

    תודה על הסיפור שהיה בו מכל וכל, היזדהות, צחוק, עצב, התרגשות

    כשחייכתי הרגשתי נבוכה שאני צוחקת על המצב ההזוי שאליו ניקלע דניאל

    למרות שבילדותי היתי שמנה וגוצה ועוד כמה ממכות ילדות

    מוכרות כמו פלאטה ומישקפיים......

    בזכות ילדיי זכיתי לעשות דברים שבילדותי פשוט פיספסתי

    (((((-: אני שנים קומפקטית - אין לי בעיה להיכנס למכוניות מתנגשות

    או לקראטינג

    * כוכב אהבה ממני

    שבוע ניפלא ו...

    ''

     

      9/9/12 19:00:
    התגעגעתי מאד מאד ועוד מאד אחד לכתיבה שלך וגם למכוניות ההן ולאיש אחד גדול שיום אחד בעתיד לבוא מצא (כן כן בלשון עבר) אהבה........
      9/9/12 19:00:
    לפעמים חלומות מתגשמים.... שנה טובה .

    שתהיה לך שנה טובה ומתוקה.

      9/9/12 18:42:
    אהבתי!סיפור מקסים!
      9/9/12 18:39:
    סיפור מקסים.....אומנות הסיפור הקצר במיטבה.
      9/9/12 18:19:
    יופי של ספור
      9/9/12 18:19:
    איך 4 פילים נכנסים לחיפושית ?
      9/9/12 18:16:
    מקסים! עד היום אני אוהבת את המכוניות המתנגשות ומוכנה לקפוץ לאחת ולהתנגש שוב ושוב - תענוג אמיתי. מעורר זכרונות ילדות גם שלי. תודה על סיפור מקסים ושובה לב. שנה טובה ומתוקה עם חוויות חדשות ומרנינות.
      9/9/12 18:11:

     

    איזה באסה שאין לי חלומות ילדות....

    למרות המבוכה של דניאל

    אני מקנאה בו קצת.

      9/9/12 18:09:
    תאורים שמאפשרים לראות את הדברים כמו בסרט. נושא נוגע, שאפשר בקלות להתחבר אליו.
      9/9/12 17:56:
    על זה נאמר ובצדק המציאות טפחה על פניו.יופי של ספור
      9/9/12 17:55:
    מכמיר לב. גם אני מפנטזת לפעמים על "מה היה קורה אילו..." ואולי זה טוב שלא תמיד הפנטזיות שלנו מתגשמות. שנה טובה, טלי*
      9/9/12 17:54:

    ריגשת אותי עד דמעות!!!!

      9/9/12 17:50:
    חוץ מהעובדה שאתה כותב נהדר, הסיפור מעורר מחשבה על ילדות וחלומות ואיך לפעמים חלומות לא נועדו להתגשם ואולי דווקא הפעם הרצון הטוב והיחס של דפנה צריכים לעשות אצלו את כל ההבדל. *
      9/9/12 17:49:
    סוף טוב
      9/9/12 17:44:
    סיפור נהדר
      9/9/12 17:44:
    פשוט, מרגש ומקסים
      9/9/12 17:22:
    אהבתי לקרוא אותך,מקסים!!!
      9/9/12 17:22:
    מה זה פה, קפה או סמדר שיר?
      9/9/12 17:14:
    תודה על השיתוף********
      9/9/12 17:12:
    לא בכל טראומה צריך לטפל :-)
      9/9/12 17:07:
    איציק, סיפור פשוט אך מקורי ומטלטל, ציירת את הרגשות של הגיבור בעדינות נוקבת, ואת החסכים בחיוך עצוב. היצירה שלך נוגעת בליבי עם הסמליות, החמלה והרגישות שהיטבת לבטא. תודה ושנה מבורכת בטריגרים לעוד סיפורים פורצים. גילה
      9/9/12 17:03:

    אולי חלומות צריכים להשאר...בגדר חלומות...חיוך

      9/9/12 17:02:
    סיפור מקסים בתוכנו ובניסוחו. לכולנו היו חלומות ילדות שלא הצלחנו להגשים. הדרך הנכונה לנער אותם ממקום מסתורם, היא לספר עליהם. לא לבצע אותם.
      9/9/12 17:01:
    אוי!
      9/9/12 16:55:
    כתיבה יפה,אהבתי איציק
      9/9/12 16:53:
    מעניין:)
      9/9/12 16:47:
    זה כמו להתבגר בבת אחת. מעניין ומעורר מחשבות...
      9/9/12 16:42:
    הברק לא מכה פעמיים באותו המקום :) שנה טובה ותודה על סיפור חביב.
      9/9/12 16:39:
    :))
      9/9/12 16:38:
    האמת הרגת אותי מצחוק ,כל הרימל נזל לי ,הייתי חייבת מגבון לח לנקות את האיפור מהעיניים ... :))))))))))))) כתיבה מרתקת אין ספק ,סיפור מרגש !!!!!!
      9/9/12 14:48:
    אהבתי...
      9/9/12 14:48:
    לצחוק או לבכות? שנה טובה!
      9/9/12 14:30:
    נהנתי לקרא!!!
      9/9/12 14:22:
    * קסם, קסם, קסם של סיפור.

    להגשים חלום ילדות

    165 תגובות   יום ראשון, 9/9/12, 14:16

    להגשים חלום ילדות

    כששאלה דפנה את דניאל איזה חלום ילדות שלו ירצה  להגשים, התבייש לומר לה והיא דחקה בו, מכה בו קלות בחזהו ואומרת, "נו דבר, מה קרה לך, מה, מה אתה הכי רוצה?"      

     

     "בחופש הגדול שבין כיתה ז' ל-ח', ילדים מהכיתה התכוונו ללכת ללונה-פארק. במקרה נודע לי על היציאה שלהם. לא הוזמנתי כי לא הייתי בין המקובלים. הלכתי לבד תוך כוונה להיתקל בהם באקראי ואז יהיה נוח להתערבב ביחד. לאמא אמרתי שאני הולך עם הכתה ללונה-פארק וכרגיל קיבלתי הנחיות ברורות מתי לחזור, עם מי לדבר ועם מי לא לדבר, איך לשמור את הכסף, ולא לקנות אוכל ומשקה מהרוכלים, כי זו סכנת מוות ממש.

     

    "בהזדמנות, דפנה,  תזכירי לי להראות לך תמונה שלי מאותן שנים. ילד שמן, אז עדיין לא גבוה, מרכיב משקפיים, לבוש מכנסי חאקי קצרים מהן מציצות ירכיים לבנות ורכות שמשתפשפות זו בזו עד ליצירת אדמדמת, וחולצת טריקו עם פסים לרוחב שהבליטה ציצים וקפלי בשר.


     "בלונה-פארק לא פגשתי איש מבני כתתי. שוטטתי ואכלתי את כל מה שאמא הכינה לי.

     

    "בזירת המכוניות המתנגשות רצתי לתפוס מכונית, ואתי רצו עוד שלוש בנות. אני תפסתי מכונית אחת והן תפסו אחת לא הרחק ממני. שתיים מהן התיישבו במכונית, ונותרה השלישית שעמדה נבוכה, וכבר הכרוז קרא ברמקול לאלה שהפעם החמיצו, לצאת מהרחבה.


     "אחת משתי הבנות שהבטיחו את מקומן במכונית שלחה מבט סוקר למרחב וגילתה אותי לא הרחק מהן יושב לבד במכונית, וברוחב-לב הצביעה לעברי, מפנה את תשומת-לב חברתה העומדת ותרה לשווא אחר מכונית פנויה. היא אמרה, 'שבי לידו הוא רק אחד במכונית.'

     

    "הבת העומדת נשאה מבט בוחן לעברי ולרגע אחד קצר וחד נפגשו מבטינו. היא הייתה ילדה כבת שתים-עשרה, ילדה רגילה, אני את פניה, גופה ולבושה זוכר במדויק  ובמפורט, ובאותו חלקיק זעיר של זמן קיבלה החלטה חד-משמעית ועזבה את הרחבה, מוותרת על הסיבוב הנוכחי.

     

    "אז את שואלת אותי מה החלום שלי? לחזור לרחבת המכוניות המתנגשות בלונה-פארק, לתפוס מכונית, ושמישהי, תבוא ותתיישב לידי ותאמר, 'אנחנו ניסע ביחד. אני מקווה שזה בסדר מבחינתך'."


    דפנה מחתה את דמעותיה. שאלוהים ישמור, חשב דניאל לעצמו, איזו רגשנית היא. נכון, הסיפור הוא אמת לאמיתה בכל פרטיו, וקשה לו להסביר איך דווקא צץ בדיוק עכשיו כתשובה לשאלתה, מהו חלום הילדות שלו אותו ירצה להגשים. קצת הגזים בהגדרת הבקשה שבת תתיישב לידו מרצונה במכונית מתנגשת כמשאת חייו, אבל מאוחר מדי.                     

     

    דפנה עמדה על רצונה לממש לדניאל את החלום. הם ילכו ללונה-פארק ושם יוכלו לשחזר אחד לאחד את הפרשה מלפני עשרים ושבע שנים. אם זו צלקת שאינה מעלה ארוכה, מהסוג שעושה רושם שהגלידה אבל נפתחת מחדש ומדממת, אין דרך אחרת, ולא צריך להיות מומחה מקצועי כדי להגיע למסקנה הנדרשת שיש לחזור לזירת האירוע ושם לפתור אחת ולתמיד את התסביך.

     

    חסר לה שנפש אהובהּ לא תמצא מנוחה.


    בלית ברירה הסכים וכך, ביום שבת בבוקר, הם היו הראשונים להיכנס בשער הלונה-פארק, כשחלק מהמתקנים עדיין לא הופעל, בעיקר רחבת המכוניות המתנגשות והם המתינו בסבלנות.

     

    עשרים ושבע שנים עברו וההעדפותיהם של באי הלונה-פארק נותרו כשהיו.  המחסום המונע מעדת הממתינים להיכנס פנימה שוחרר ולמרות השעה המוקדמת יחסית לשעות הפעילות בלונה-פארק, מספר הממתינים כבר עלה על מספר המקומות במכוניות.

     

     דניאל היה בין הראשונים. איש גבוה ומלא, מבוגר בהרבה משאר הממתינים לתורם, דפנה איטית באה בעקבותיו, מחכה שהמקום החופשי ליד דניאל יהיה האפשרות האחרונה שלה לנסוע בסיבוב זה. עלתה בו מחשבה זדונית. אולי צעירונת אחרת  תקדים אותה, מה יהיה אז, מה שיהיה יהיה, רק שלא תמשוכנה שערות אחת לרעותה. במצבים כאלה לך תדע מה פורץ מהאדם.


    תוכניות לחוד ומעשים לחוד. עד שדניאל הצליח להשתחל למכונית הוא כמעט שבר את ברכיו וגם לאחר שהגיע למצב שרובו יושב בפנים מאשר תלוי בחוץ, עדיין לא היה אגנו טבוע במושב.

     

    האחראי על בטחון הנוסעים, שעבר בקפדנות ממכונית למכונית, עושה מלאכתו נאמנה, שם ידיו על כתפיו של דניאל ודחף אותו פנימה. נחה דעתו רק כאשר דניאל היה ישוב כהלכה במצב המאפשר לו לחגור את חגורת הבטיחות, ואם פלג גופו העליון עוד היה במצב סביר, הרי ששתי רגליו התלכסנו לצדדים שאחרת ברכיו היו ניתזות מכוח ישיבתו אל פח המכונית ונחבלות אנושות.

     

     דפנה עמדה לידו מחכה שהאחראי יסור משם וכשהתפנה לטפל במכונית אחרת, נגעה בכתפו ואמרה לו, "הי, אפשר לשבת לידך, אני מבקשת לנסוע אתך." היא לא עשתה זאת בסגנון ילדה בת שתים-עשרה, אבל הרי אי-אפשר לשחזר את העבר באופן מושלם. הוא הביט לעברה צוחק מצד אחד, נאנק מרגליים מתעקמות מצד שני, ושאל, "נראה לך שיש כאן מקום להכניס עוד גפרור אפילו?"

     

     תוכנית טובה היא זו הלוקחת בחשבון תקלות בלתי-צפויות ומכינה עבורן פתרונות ברי-יישום. שני האנשים הלא-רזים שכחו שעם השנים לא הרחיבו המכוניות המתנגשות את מימדיהן. דפנה אפילו לא נזקקה לשלוח רגל פנימה כדי להושיב את ישבנה ליד ישבנו. לכל מי שעיניו בראשו, ממבט שטחי ורדוד, ברור היה ללא צל של ספק, שהיא למכונית לא תצליח להיכנס, אלא רק אם תעמוד על ירכתיה ותאחז בכתפיו של דניאל כמו שנהוג לעשות במכונית בקרקס, ולכך, הבחור הקפדן שממונה על הביטחון לא יסכים בעד שום הון שבעולם.

     

     הרבה זמן למחשבה לא היה להם, כי הכרוז, כמו לפני עשרים ושבע שנים, סילק את כולם בתקיפות מחוץ לזירה, מבטיח שבפעם הבאה תהיה הזדמנות נוספת לכל מי שהחמיץ עכשיו  ולדפנה לא נותרה ברירה אלא לפנות את הרחבה ולהותיר בה את דניאל לבדו במכונית.

     

     אמנם הפעם מישהי – דפנה, ביקשה את חברתו, אבל זו נחמה זעירה לעומת הסבל שחיכה לו באותן דקות של נהיגה בהן נאלץ לתמרן, ולא את המכונית שביצועיה הפעם אינם מעניינים אותו כלל, אלא את רגליו, בחלל הצר הפעור עבורו ורק בנס לא נשברו פיקות ברכיו ולא נקרעו רצועותיהן בו.

     

     הסיוט נגמר. עולם המכוניות הנוסעות והדוממות התחלק כעת לשני חלקים. החלק הראשון היה מורכב מכל הנוסעים, למעט דניאל, שסירבו לעזוב את המכונית אך נאלצו בעל-כורחם, והחלק השני, דניאל ורק דניאל, שרצה לנטוש את המכונית מהר ככל האפשר אך לא היה יכול להיחלץ ממנה.

     

     והנה כבר באו אחרים, אמא וילד נעמדו ליד התופעה המוזרה-מגוחכת-מרגיזה של גבר גדול בן ארבעים שעושה תנועות שהוא רוצה לצאת החוצה, מסמיק מבושה וממלמל, "מצטער, לא יכול לצאת."


    הילד צעק לעבר אמו, "הוא עושה את עצמו, הוא לא רוצה לצאת החוצה, הוא לא רוצה לתת את המכונית," והאישה, שגם בלעדי מחזה האבסורד שבא עליה עכשיו, תשו כוחותיה ממסעה עם בנה בלונה-פארק ועוד הדרך רבה,  צעקה על דניאל, "תתבייש
    לך. לא מספיק שאיש מבוגר כמוך נוסע במקום ילד, אתה רוצה עוד סיבוב שלא מגיע לך? את תסכולי הילדות הקשה שהייתה לך תוציא במקום אחר."

     

     גם אם לכאורה קלעה למטרה, מה שהעסיק את דניאל באותו רגע היה העובדה שהוא באמת אינו מסוגל לשלוף את רגליו מבטן המכונית וכל כמה שהוא מתבייש, הוא מנסה בעזרת ידיו לחלץ לפחות רגל אחת החוצה ונכשל.

    מפה ומשם התגודדו סקרנים, מחרחרי ריב, הבחור הקפדן ודפנה, סביב התופעה של דניאל הכלוא בכלוב שנכפה עליו. דפנה איבדה את עשתונותיה וניצבה כאשת לוט אחרי שהביטה להיכן שאסור, מחרחרי הריב הטיחו מועקות שצברו מיום לידתם ועד היום כלפי דניאל, שעיקרם איך משחררים אנשים כמוהו מבית-המשוגעים ללא השגחה, הסקרנים התחלקו לאלו שתמכו במחרחרי הריב ואלו שהבינו שמדובר בבעיית אמת שמהותה בעיה טכנית של יציאת נפח רחב מתוך נפח צר.

     

     רק הבחור הקפדן פעל כמו שצריך, ובמלאכת מחשבת, כמו שמכוונים מכונית לצאת מחנייה חסומה מכל עבריה, פקד על דניאל מה והיכן להזיז מאברי גופו ועזר לו בידיו, הודף אחרים שהשתכנעו שאכן מדובר בענק שנתקע בגומחה, ועם כל השעשוע שבאירוע, בסופו של דבר צריך לחלצו, ולו רק כדי שהמכוניות יחזרו לנוע ולהתנגש אחת בשנייה.


     אחרי שיצא סוף-סוף, הרגיש שרגליו ממאנות להתיישר ונתמך בדפנה ובבחור הקפדן עד שהצליח לצאת לגמרי מהזירה והגיע לספסל ברחבת הלונה-פארק. הוא התיישב וביקש מדפנה, לעסות את ברכיו הכואבות ותוך שהיא נענית לו, זרק את ראשו אחורה, עצם את עיניו ושכח בבת-אחת את כל חלומות הילדות שלו.



     



     



     



     

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      איציק אביב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין