אני נכנסת אלייך הביתה אחרי השבעה, אחרי השלושים ואני רואה אותך. עכשיו אני ממש רואה אותך.

עוד כמה קמטים שהוספת השנה, עוד כמה קליוגרמים שהשלת, משהו מחוספס בהבעתך, נוקשה . את נראית עייפה. נראית מותשת. ואת אומרת לי "את קולטת שכל מה שעברנו וזאת רק ההתחלה".

ואני , אני לא יודעת מה להגיד לך.

המילים נתקעות לי בגרון יחד עם הגוש הזה שלא עוזב אותי שבועות.

השנה שעברתם, את והוא והילדים. כמה טיפולים, כמה מטפלים, כמה טלפונים, כמה תרופות ופחדים ומשברים ומראות... זה הסתיים. ולא טוב.

"עכשיו מה, ריקי?” את שואלת. "אלמנה? אני? עכשיו להתחיל מסע לבד?”

את אף פעם לא לבד, אני רוצה לצרוח לך!! אבל מה אני מבלבלת את המוח. את לבד.

את ישנה לבד, את מסדרת קירות גבס שמתפוררים לך לבד, את מעלה את הילד לכיתה אלף לבד, את מכינה לו כריכים כל בוקר לבד, בוחרת לו צהרון לבד, לוקחת אותו לרופא לבד.

ואני, אני לא יודעת מה להגיד לך.

אני מרגישה שנולדה לי יראת כבוד אלייך בן לילה, אני מרגישה שבסטטוס החדש והמקולל שלך אני לא יודעת איך להתנהג לידך, מה לומר , מה לא. אני לא יודעת במה לגעת ובמה אסור לגמרי, אני לא יודעת כמה להתקרב ואיפה לעצור. נהיית ישות קדושה. אני פוחדת להזיק לך כאילו את מתנה יקרה ,שבירה ואני חייבת להתייחס אליה בכל כך הרבה רוך וסבלנות ונועם.

חברה שלי , אהובה. השנה החדשה מתחילה לך אחרת ממה שרצית, אחרת ממה שציפית וייחלת.

ואני ,אני לא יודעת מה להגיד לך.

אז אני לא אומרת. אני עושה. מה שאני יכולה, ממה שאת צריכה.

חברה שלי, אהובה.

במסע הזה שלך.אני איתך.

החיים שלנו, כל דבר בהם- הוא כל כך לא מובן מאליו.

שתהיה לנו שנה טובה.