טלוויזיה של מיעוטים לפני מספר שבועות הופיעה בעיתון הניו יורק טיימס כותרת לפיה שיעורם של בני המיעוטים בארצות הברית יחצה את רף ה-50% במהלך 2012. כותרת זו מבשרת על שינוי היסטורי במבנה החברה האמריקאית שמהקמתה ועד היום התאפיינה ברוב לבן ובערב רב של קבוצות מיעוטים. מי שצפתה שינוי דמוגרפי זה הייתה הטלוויזיה האמריקאית שבעשורים האחרונים השכילה לשלב את קבוצות המיעוטים בתכניה השונים.
כיום, הטלוויזיה האמריקאית היא טלוויזיה של מיעוטים. החוקים הבלתי כתובים של הפריים טיים קובעים כי על כל תכנית לכלול דמויות המייצגות את כל קשת המיעוטים שמרכיבה את החברה האמריקאית.
לא פעם צו השעה מוביל לייצוג לא פרופורצוינאלי של קבוצת מיעוטים מסוימת בטלוויזיה. כשנשאלים מהו אחוז השחורים מכלל אוכלוסיית ארה"ב, נדהמים צופי טלוויזיה ישראלים לגלות כי מדובר רק ב-12% שכן דמויות שחורות מוצאות את דרכן לרוב תכניות טלוויזיה של ימינו.
תכניות טלוויזיה אשר מתעלמות מן ההכרח של ייצוג מיעוטים מוצאות עצמן בעין הסערה התקשורתית. כך במקרה של הסדרה החדשה של לורה דונהאם, "Girls", אשר עונתה הראשונה משודרת כעת ברשת HBO האמריקאית ובמקביל בערוץ Yes Oh בישראל. הסדרה, שעוקבת אחר חייהן של ארבע נשים צעירות בניו יורק, מורכבת מצוות שחקנים לבן. מאז עלתה לאוויר, התקשורת האמריקאית כמרקחה . ביקורת דומה הופנתה בשעתו כלפי הסיטקום המצליח של שנות ה-90, "חברים".
אך הייצוג של מיעוטים לא אפיין את המדיום הטלוויזיוני בראשית דרכו. להיפך, בשני העשורים הראשונים לקיומה, הייתה הטלוויזיה האמריקאית הומוגנית, מסורתית ולבנה. כל זה השתנה במהלך שנות ה-70.
גבירותי ורבותיי, מהפך
מקרה בוחן המאפשר לעמוד על השינויים שחלו בטלוויזיה במהלך שנות ה-70 הוא הקריירה של השחקנית האמריקאית מרי טיילור מור אשר כיכבה בשתי תכניות קומיות, האחת בשנות ה-60 והשנייה בשנות ה-70.
בשנת 1961 פרצה מור לתודעה האמריקאית כאשתו של דיק ואן דייק בסדרה "המופע של דייק ואן דייק" (The Dick Van Dyke Show). קומדיה זו, שנכתבה, הופקה והתבססה על חוויותיו של הקומיקאי היהודי קרל ריינר, נהפכה במהרה לאחת מן הסדרות הנצפות ביותר בארה"ב וברבות הימים הוכרה כאבן דרך בתרבות האמריקאית.
קומדיית המצבים שכתב ריינר נעה בין שני הקטבים בחייו של הגיבור: מקום העבודה שבו עבד הגיבור, ואן דייק, ככותב ראשי בתכנית טלוויזיה קומית וחיי הבית והמשפחה. כיאה לתכנית משנות ה-60, דמותה של מור הוגבלה לחלל הביתי שם היא שיחקה את הרעיה המסורה, המבויתת והנשכנית.
"התכנית של דיק ואן דייק" ירדה מן האוויר בשנת 66' אך כבר ב- 1970 תשוב טיילור מור למרקע הפעם כגיבורה הראשית בסדרה הקרויה על שמה, The Mary Tyler Moore Show. מור לא הייתה עוד האישה שמאחורי הגבר.היא גילמה עורכת חדשות עצמאית, רווקה וקרייריסטית המפלסת את דרכה במערכת חדשות גברית. בשנות ה-70 אפוא החלה הטלוייזיה האמריקאית לשקף תמורות החלות בחברה האמריקאית- במקרה זה את השינוי במעמד הנשים שחל בעקבות לידתה של התנועה הפמניסטית.
ואולם אם תכניתה השנייה של טיילר מור שיקפה את התמורות במעמד הנשים הייתה בה התעלמות בוטה מנושא המיעוטים. הייתה זו דווקא מיני סדרה שהופקה באותן השנים שבישרה את תחילת עידן המיעוטים בתרבות הפופולארית האמריקאית. סדרה זו היא “Roots”, ("שורשים"), מיני סדרה פורצת דרך אשר שודרה ברשת ABC בשנת 77 ועסקה בכתם המוסרי האמריקאי, העבדות. "שורשים", שהייתה מועמדת ל 36 פרסי אמי, זכתה לרייטינג של למעלה מ-50% ונצפתה ע"י יותר מ- שלושים מיליון אמריקניים.
אין זה מקרה שהתנועה הפמינסטית וקבוצות המיעוטים הגיחו אל מרקע הטלוויזיה דווקא במהלך שנות ה-70, עשור של תמורות משמעותיות בחברה האמריקאית. "מהפכת הנגד" הלכה והתעצמה נוכח מעורבותה הגוברת של ארה"ב בוייטנאם. המאבק הבין גזעי הפך לאלים יותר עם מותם של מרתין לותר קינג ו רוברט קנדי מה שבא לידי ביטוי בצמיחת ה"כוח השחור" המילטינטי. פרשיית ווטרגייט הגבירה את הניכור בין המוחים ברחובות למסדרונות השלטון ולרגע היה נדמה כי ארה"ב נמצאת ערב מהפכה. הדיסונאנס שבין האדיליה שהשתקפה מעל מרקע הטלביזיה לבין המציאות נעשה גדול מדי וכדי לשרוד, נאלצה הטלוויזיה האמריקאית לשקף את המציאות ולא לברוח ממנה.
המיעוט השחור בפריים טיים
העשור של שנות ה-80 הוא הרגע שבו פרץ המיעוט השחור לפריים טיים האמריקאי. במשך אותו עשור יופיעו על המרקע מספר הולך וגדל של קומדיות אשר יציגו צוות שחקנים שכולו שחור. תכניות כגון Sanford and Son או Good times יזכו לעדת מעריצים גדולה. אך תהיה זו הסדרה The Jeffersons, סדרת בת (spin off) של ארצ'י באנקר, שתהפך לפצצת הרייטיניג השחורה הראשונה. סדרה זו הייתה אחת מ-20 התכניות הנצפות ביותר למשך חמש שנים ברצינות.
אולם הקומדיות השחורות לא נתקבלו בברכה על ידי הקהילה השחורה כולה. היו שטענו כי שילובם של השחורים בקומדיות, והעדרם המוחלט מתכניות דרמה, הופך את דמותו של השחור האמריקאי לנלעג, אווילי ומטופש. סקירה של הוועדה לזכויות האזרח של הקונגרס האמריקאי משנת 1977 מצאה כי מרבית הדמויות הקומיות השחורות מאופיינות ע"י היעדר מוסריות, הומור רדוד והתנהגות מטופשת. סקירה זו נותנת בסיס לטענה כי שילובם של השחורים בפריים טיים האמריקאי לא נעשה מתוך כוונה להביא לשילובם בחברה האמריקאית אלא שימש כלי לחיזוק תפיסות גזעניות בעידן בו הגזענות הממוסדת הלכה ונעלמה מהנוף הפוליטי. בנוסף, תכניות אלו היוו מצג שווא עבור הקהל השחור שחש כי עצם הגעתו לפריים טיים האמריקאי מהווה הישג פוליטי משמעותי.
הדיון בקרב המיעוט השחור סביב ייצוגו בתקשורת ההמונים יגיע לשיאו עם לידתה של קומדיית המצבים הנצפית ביותר של שנות ה-80, "משפחת קוסבי" אשר עוררה פולמוס בקרב הקהילה השחורה שנמשך עד היום.
חוקרי תקשורת רבים, כמו גם אנשי רוח שחורים, גרסו כי "משפחת קוסבי" פרצה את תקרת הזכוכית עבור המיעוט השחור מפני שאפשרה מדי שבוע למיליוני אמריקאיים לבנים לארח בסלון ביתם משפחה שחורה. יתרה מזאת, "משפחת קוסבי" הציגה לפני הצופים הלבנים תא משפחתי דומה לשלהם, שונה לחלוטין מן הסטראוטיפ המשפחתי השחור- אם חד הורית לילדים מאבות אחדים שחיה על קצבת סעד. בעוד ש"משפחת קוסבי" עסקה רבות בנושא הגזע היא עשתה זאת מבלי להזכיר נושא זה.
מנגד, רבים בקהילה השחורה האמינו כי התכנית דווקא עשתה נזק למעמדם של השחורים בארה"ב מפני שלא שיקפה את מצבו האמיתי של המיעוט השחור. בשנות ה- 80, שנות נשיאותו של רייגן, המיעוט השחור עדיין נמצא בשולי השוליים של החברה ונאבק על מקומו. "משפחת קוסבי” התעלמה ממצוקתו של השחור כמו גם מהתפוררות התא המשפחתי. המבקרים גרסו כי מפיקי "משפחת קוסבי" התאימו את הסדרה לקהל הלבן. התכנים לא שיקפו את המציאות העגומה וכך מעולם לא איימו על הצופה הלבן או הציגו אותו כנבל אשר אחראי במידת מה למצוקתם של השחורים.
נדמה כי "משפחת קוסבי" תאמה גם את הצייטגייסט של השמרנות הלבנה של סוף שנות ה-80. שמרנות זו, אשר נושא דגלה היה הנשיא רונלד רייגן, קבעה כי הגזענות באמריקה מתה וכי החלום האמריקאי נמצא בהישג יד של כל האזרחים, לבנים כשחורים. לפתע האשמה למצבו העגום של המיעוט השחור הוסטה מן הרוב הלבן אל עבר השחורים עצמם שאינם עושים די כדי לקדם עצמם בהתאם למוסר העבודה האמריקאי. כך, דרך הצגת משפחה מן המעמד הבינוני הגבוהה שחייה בעולם ללא גזעגנות סייע הסיטקום של ביל קוסבי להעביר את המסר של הרייגיניזים.
שנות ה-90 ראו את שילובן של דמויות שחורות גם בתוכניות דרמה מובילות של רשתות השידור הגדולות. כך במקרה של אי.אר, שיקאגו הופ, NYPD ועוד. אלא שבניגוד לדמויות העילגות הקומיות, הדמויות השחרות בותכניות דרמה מוקמו על פי רוב ב"גטו" וכללו מוטיבים של אלימות, פשיעה, מיניות מוגברת והורות לקויה. אותה וועדה לזכויות האזרח קבעה כי מרבית הדמויות השחורות בשנות ה-90 התאפיינו בחמדנות, אלימות, מרדניות ומיניות מוגברת. אפילו דמויות שחורות "חיוביות", כדוגמת ד"ר בנטון הכירורג מאי.אר, הגיחו למסך עם מטען עודף. מצד אחד זהו כירורג מבריק אשר עשה דרכו מדירת חדר אל חדר הניתוחים. כלומר מכשול הגזענות הוסר- yes we can. מצד שני, משפחתו של ד"ר בנטון משוסעת ומפולגות, הוא מביא לעולם ילד מחוץ לנישואים עם אישה מופקרת ו"השכונה" בה גדל עוד רודפת אותו.
אלא ששנות ה-90 ראו גם את המשך המגמה של עלייה מתמדת בייצוג המיעוט השחור בטלוויזיה ומספר הדמויות השחורות על המרקע היה גדול בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסיה האמריקאית שעומד כיום על 12%. המיעוט השחור הנו היחיד אשר מוצג בצורה לא פרופורציונאלית בטקסטים טלוויזיונים ובכך הוא שונה ממיעוטים אחרים כגון המיעוט ההסיפאני או האסייתי. הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי זהו המיעוט היחיד אשר התלכד והוביל מאבק פוליטי, חברתי וציבורי לשיויון זכויות. ייצוג השחור בצורה לא פרופוציונאלית כאילו שולל את היסוד למאבקם של השחורים ומבטיח כי הם נותרים ממודרים ממקודי הכוח של החברה האמריקאית.
בנוסף, הגזענות כלפי השחורים הנה היחידה אשר מהווה חלק מההוייה האמריקאית מזה למעלה ממאתיים שנה. בהכללה ניתן לומר כי בשנות האלפיים נטש הרוב הלבן את הגעזנות הישנה אשר רווחה בארה"ב עד שנות ה-80. אך את מקומה תפסה הגזענות החדשה אשר מורכבת משלושה גורמים : התנגדות לקהילה השחורה שנתפסת כנזקקת ודורשנית, התנגדות לסיוע של הממשל (כגון אפלייה מתקנת) ואימוץ הטענה כי הגזענות באמריקה מתה. תכנים טלוויזיונים רבים, מ"משפחת קוסבי" ועד "אי.אר", מאמצים תפיסה זו ומשרישים אותה בקרב קהל הצופים היות והטלוייזיה הנה הרבה יותר מכלי בידורי- מדובר בפילטר המשפיע על תפיסת המציאות ובכך גם על השקפת העולם של הצופים.
אילן מנור |