קראתי והייתי חייב לפרסם אצלי בבלוג
מאד קשה לי כאדם להזדהות עם מי מהצדדים כי כולם טועים וכולם צודקים
מעניין אם למהגרים ולמסתננים היה צבע עור בהיר ועיניים כחולות, איך היינו מגיבים אז?
חלפו כל כך מעט שנים מאז היינו יהודים נרדפים שאף מדינה לא הסכימה לקבל אותנו לשעריה ועכשיו אנחנו מצקצקים בלשון ואומרים - אין מה לעשות, אנחנו לא יכולים לקלוט את המסתננים
לי ממש אין דיעה מגובשת כיון שלכל הסבר הגיוני יש תירוץ לא פחות הגיוני מצד שני
אבל, לקרוא ולפתוח את המחשבות ולנסות ולהבין, זה אני בהחלט מנסה
אתם תשפטו
צטט: נעה אל-יגון 2012-09-10 17:41:39
היום פרסם אבי בבלוג שלו מאמר מרגש שחשבתי לנכון להעביר אליכם
לא בקישור אלא מילה במילה לנוחותכם הרבה,
אין צורך לומר את דעתי בנוסף,
אשריי שזהו אבי ושאלעד הוא אחי!
***
היום בני קרע את לבי.
לא מעט ימים שכבר מתנהל בארצנו ויכוח מר בשאלה כיצד עלינו לנהוג בחפצי ההגירה - בני אפריקה המתערערת, אשר מתדפקים חסרי אונים על גדר הגבול בינינו לבין מדבר סיני שבמצרים.
לא אשוב למנות כאן את הנימוקים הטובים כנגד התרת כניסתם של האומללים האלה לתחום מדינת ישראל. כל הנימוקים טובים, נכונים, הגיוניים וכל תכליתם היא למנוע ממדינת ישראל מצב קשה ואף בלתי נסבל של קליטת המוני מהגרים – הרבה מעבר ליכולת הקליטה של החברה הישראלית.
ההתלבטות בין חוסר האנושיות הכרוך בסרוב לקבלם, ובין הרצון למנוע פגיעה קשה בחברה הישראלית, גורמת לי קושי גדול כבר לא מעט ימים. אני בוחן שוב ושוב את כפות המאזניים שעליהן מונחים מצד אחד כל הנימוקים הטובים כנגד קליטת מבקשי המקלט מאפריקה, ומן הצד השני - החובה האנושית הבסיסית לסייע בידי חסרי הישע האומללים האלה, ובעצם להציל את חייהם. אני מביט ואיני יודע את נפשי. אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. הבחירה בין דבר לחולירע היא אכן קשה וכואבת מאד.
והיום, בן זקוניי האהוב, שלח לי בפייסבוק פוסט שקרע את לבי, אך פקח את עיניי ופיזר את ספקותיי לכל רוח. כל מה שיש בפוסט הזה, זה שיר שכתב נתן אלתרמן בשנת 1943, על פתיחת הגבול בין שוודיה לדנמרק, כדי לאפשר ליהודי דנמרק להמלט לשוודיה, כדי למנוע את משלוחם למחנות ההשמדה בפולין. בהחלטתם לאפשר ליהודי דנמרק לחצות את הגבול לשוודיה, הצילו השוודים וכמובן גם העם הדני, את כל יהודי דנמרק ממוות בטוח.
תודה לך בן יקר ותודה לך נתן אלתרמן.
להלן השיר במלואו:
הלשון השוודית / נתן אלתרמן
מעטים הם יודעי הלשון השוודית,
מי דובר בה, אולי רק השוודים עצמם.
כי ארצם בהרים ובפיורדים אובדת
וקטן ומוצנע העם.
ועת שוודיה אמרה: "הנני מקבלת
מגבול דניה את כל היהודים הגולים",
נוכחו וראו כל עמי החלד
כמה דל הוא בשוודית אוצר המילים.
כי רבות מדינות כבר כהנה הכריזו,
אך הללו הראו את גינזי לשונן,
במילות "אינפליטרציה", ו"קווטה", ו"ויזה"…
רק בשוודית מילים שכאלה אינן.
ועת נער נמלט אל גבול שוודיה מציד,
היא איננה פונה לעיין במפות.
היא פשוט מוליכה אותה פנימה לבית,
בלי לדעת כי זו שאלה של טרנספורט.
מדינות בעולם יש גדולות שבעתיים
ומקום בהן רב למחסה ומלון,
אך לפני הצילן איש טובע ממים
אוהבות הן תמיד להביט במילון.
יען שפת מילונן ססגונית כפרפר היא -
יש "קצה גבול של יכולת" או "כושר קליטה".
רק בשוודיה עוד חי המנהג הברברי,
להציע להלך כוס תה ומיטה.
ולכן הגדרות היא איננה בוררת
ואיננה מרבה דקדוקי מנגנון,
היא כותבת פשוט: "הכניסה מותרת",
ויסלח לה האל על דלות הסגנון.
ויאמר לה האל בדמעה: שוודיה, שוודיה, -
שתי מילים נשכחות את כתבת על פתחים
אך שוות הן טרקטטים ואנציקלופדיה,
כן… אפילו בריטניקה… כל הכרכים.
ואזי מלאכים בשירה ימללו
ואמרו זה לזה: מה רבה התהום,
אם שתי המילים הפשוטות האלו
הולידו דמעה בעיני מרום.
עודד אל-יגון
ערה"ש תשע"ג