אני אוהבת אותך. בליבי. אני מרגישה את הכאב מהמעשים והמילים שלך. בליבי. אני מבינה שאתה מגביל אותי. בליבי. אני מבינה שאתה ואני לא מתאימים. בראשי. אני מבינה ששקט נפשי כנראה לא יהיה לי איתך. בראשי. חיכיתי. חיכיתי שנתיים. שתבין, שזה יחלחל אלייך, שתעמוד מאחוריי המילים שלך. שתחשוב עליי כמו שאני חושבת עלייך. כמו שחשבת עליי בהתחלה. נראה היה לי הגיוני שאם אני לא ראיתי בך כלום מעבר לאפלטוני בחודשיים הראשונים ולא ויתרת, אסור לי לוותר עלייך. אני שמחה שאתה יודע - נפרדתי ממך בגלל שאני אוהבת אותך. הסכמתי לוותר עלייך כי הבטחון והאמונה סרו מעינייך כי ראיתי את הבלבול בעינייך, את חוסר הנחרצות שלך בעניין שאלת "יחסיינו לאן" וחיכיתי. חודשיים הייתי ילדה טובה הקשבתי, הכלתי, קיבלתי, שתקתי גם כשכאב לי ובתת מודע שלי, קיוויתי לגזר דין בעדנו. כשגזר דין, באשר הוא, לא הגיע וכשאמרת שזה נכון - שמשום מה אתה מרגיש שאתה לא עושה כלום למען מערכת היחסים הזו אבל לא יכול להסביר לעצמך למה. אז החלטתי לבחור משתי אפשרויות האחת, לתת למערכת היחסים הזו לגווע לאיטה והשנייה, לעצור את כדור השלג הזה. וכך עשיתי, תוך 10 דקות ניקיתי את הדברים שלי מהדירה שלך , הסעתי אותך לאן שהיית צריך וברחתי. ברחתי על נפשי. כולי בוכה ושרה בגרון ניחר כל שיר שהושמע ברדיו סוג של קתרזיס אפילו די מצחיק למתבונן מהצד, אני בטוחה. |