12/9/2012

היום חזרתי מהמרפאה ואכלתי כמו שהייתי אמור לאכול כל יום. גבינות, בשר, סלט ירקות והייתי בסדר עם זה בגלל שזה מה שתכננתי לאכול. פחות או יותר. אחר כך ישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי בכמה סדרות די טיפשיות, כאלה עם הצחוקים, וחשבתי שהכל בסדר. ככה אני אוהב להרגיש כשאני חושב שאני בשליטה. מלך. הצחוקים של הסדרות עושות לי רעש רקע כאילו החיים לא מתבזבזים לי וכאילו אני חי. אבל בעצם אני לא ממש.  אני חושב שיום אחד אני אגלה את זה ואז אני אשתגע פתאום. אבל עכשיו אני כאילו חי, הרעש של הצחוקים. אז פתאום אני קם, והולך לשים פופקורן. אני חושב שאני רוצה פופקורן. ואז אני פתאום לא כל כך רוצה אבל אני קם שוב והולך כמו מסומם או מהופנט, ישר לסטוק של המתוקים בפריזר.

לפני שאני אמשיך, יש לי כזה קטע עם המתוק. כל פעם יש לי אסטרטגיה אחרת איתם. פעם הייתי מחליט לקחת רק קצת כל פעם. נגיד ביס פה ושם ורק בסוף היום או רק בבוקר. פעם זה היה רק ב"שעה המאושרת" לפי ספר של דיאטה, אם אוכלים פעם ביום ארוחה שיש בה כל מה שמתחשק רק מה, מאוזן, אז לא משמינים ואפילו מרזים. אבל מאוזן זאת אומרת פחמימות חלבונים וירקות. אז בפחמימות, שזה הכי מעניין אפשר לאכול גלידה ועוגה וכל מה שאתה חולם במשך היום אבל, זה בעסה לאזן את זה. למה? כי גלידה למשל, זה חלבון או פחמימה? זהו. כאן העסק מתחיל להסתבך.

אבל חזרה להיום.

כמו שאני צופה באיזה סידרה, פתאום, התכרעתי על המחבוא של המתוקים. זה היה מוזר שזה קרה אבל למדתי לא לכעוס. ידעתי שזה מה שאני רוצה באותו רגע ונכנעתי לזה. בלי כעס. לא הבנתי למה אני רוצה מתוקים. גם לא חשבתי לשאול, את עצמי. פשוט הלכתי לשם ולקחתי.

אכלתי וופל וכמה שוקולדים  שהבאתי מהדיוטי פרי לחברים ואחר כך התקמצנתי והשארתי הרוב לעצמי.

חזרה לשיטה של המתוקים. השיטה שלי עם המתוקים היום, היא רק ביום ששי. כל השבוע אני לא נוגע בפחמימות בכלל. אפס מתוקים. אבל, בא יום ששי ואז, ארטיק מגנום, גלידה, עוגה, בקיצור, עד שאני הולך לישון.

למחרת, יום חדש. שבוע חדש. אפס מתוקים.

אז זה עבד לי איזה שלושה ארבעה שבועות ופתאום היום, כרמו שכבר אמרתי, אכלתי וחזרתי לטלוויזיה. לא ניסיתי להבין מאיפה זה בא. לא כי הייתי חכם, פשוט לא היה לי חשק. פתאום, כשהתחלתי לגלגל את מה שקרה לי היום, מצאתי את הנקודה המתוקה.

זה היה גילוי מפתיע אבל לא חדש. ההפתעה הייתה בזה שזה היה כמו מנגנון קסם. קודם הנקודה, אחר כך באה הדחקה ארוכה. עסקים כרגיל כאילו לכמה שעות ואז, בום פתאומי. מים סדק ושבר בקליפה, מהיר פתאומי ובלתי מובן.  בשבר הזה יש פיצוי, פעם הייתי קורא לו נפילה, היום אני יותר סימפטי עם עצמי אז אני קורא לזה פיצוי כי מגיע לי.

אז מה היא הנקודה המתוקה?

שקר. כן, שקר ובושה. פשוט. שקר ובושה.

שיקרתי לאיש במרפאת שיניים ואמרתי לו שאין לי ברירה, למרות שלא בדקתי. אמרתי לו שאין לי ברירה כי רציתי להכריח אותו לעשות את מה שרציתי. הוא, ידע. הוא ידע שאני משקר והוא אמר לי את זה בפנים. ככה ישר כמו פיצוץ למוח. אתה יודע, אני לא אוהב אנשים כמוך.

אני לא הודיתי. עכשיו כאילו שלא הייתה לי ברירה כי כבר שיקרתי אז המשכתי לשקר. הוא ידע ואני הכחשתי. היה לי ברור שהוא לא ישתכנע בחיים ושהוא לא יסבול אותי בחיים. אני הבנתי אותו כי גם אני מרגיש ככה כשמישהו משקר לי.באנגלית אומרים It take one to know one כלומר, על ראש הגנב בוער הכובע. שקרן מזהה שקרן וגם לא סובל אותו. בגשטאלט שהייתי עם לני, למדנו שמה שהכי מעצבן אותנו  אצל האחר, זה מה שמזכיר לנו את עצמינו. זה כנראה נכון.

היו לי דמעות בעיניים בגלל שריחמתי על עצמי. ועוד דמעות על זה שהייתי עצוב שתפסתי שאני מלא רחמים עצמיים וזה די עלוב. אז ישבתי לי שם במרפאה, וכשכולם הלכו להרים כוסית לחג, אני ישבתי ובכיתי. אחר כך "ניצחתי" והרופאה עשתה לי סתימה זמנית זריזה שנפלה בביס הראשון אחרי שעתיים. גם ניצחון.

אז עם הנקודה הזו בציר הזמן שלי של היום, זה כמו נקודה כזו עגולה ואדומה בשעה 11:23 על סרגל שמתחיל בשעה 06:25. אז הנקודה הזו זרמה לה לאחור והיום התקדם ואני חשבתי שאני בסדר. הכל זרם והסלט נאכל, יחד עם הבשר והגבינה, ופתאום, בום. הנקודה קפצה מהפס של הזמן, פגעה לי בשנייה הנוכחית שהייתה בהווה, נתנה מכה להיפותלמוס והקפיצה אותי לפריזר, ישר לסטוק המתוק. כמו אוטומט רובוטי. איזה קסם מופלא. נקודה קטנה שהגיחה מהעבר הקרוב ובשקט בשקט חדרה כמו רוח היישר ללב המאפליה.

אם אני מתעלם מהחרטות והייסורים שהיו פעם מנת חלקי במקרים כאלה, ואני מתעלם מהם לגמרי היום, אז הקטע הזה פשוט מדהים. אני כאילו מין בובה על חוט שזיכרון של אירוע, לכאורה נסתר וזניח, חוזר וממתין לי בפינה וגורם לי לעשות מעשה, בלי שאני מבין באותו רגע למה אני עושה מה שאני עושה.

למדתי להיות רגוע. להבין שהזמן ימציא לי הסבר על כל הנקודות המוזרות שצצות לי בחיים. יש ביניהן נקודות שחורות של כעס, נקודות של דיכאון, נקודות של דחייה, תסכול וגם, בושה. יש מכל הרגשות.

אז אני חשבתי שהבושה והדמעות נשארו קבורות במרפאה ולא ידעתי שהן חזרו איתי הביתה, כמו נייר טואלט שנדבק לי לרגל בשירותים ציבוריים. הם באו איתי הבייתה, ישבו איתי מול הטלוויזיה ואחרי האוכל, הם אמרו שהן רוצות שוקולד.

אז אכלתי בשבילן.

והכל טוב.