התקשרת לשאול אם הגעתי בסדר.

אחר כך התקשרת כי אתה רגיל להתקשר.

אחר כך התקשרת כי הלכת לספינינג וחשבת שאשמח לשמוע.

אחר כך התקשרת כי אתה רגיל שאני מקשיבה לך ומריעה לך

וזה חסר לך.

אחר כך לא עניתי.

ואז כעסת שאני לא עונה וביקשת שלא אעשה את זה יותר,

שזה מפחיד אותך, שאנחנו חברים כל כך טובים ושאתה מהאסכולה של הלא מאמינים בהתנתקות טוטאלית.

הבטחתי שאבוא למסיבת הסילבסטר בדירה שלך.

סיפרת שאתה הולך ללבוש את המקטורן התכלת.

ושמחתי - כי אני אוהבת לשמוע אותך שמח ומחייך

אתה באמת חושב שאבוא? סביר שלא

אני לא כועסת עלייך כי היה לנו כייף ביחד

כי למדתי הרבה, כי היה מעניין, כי לא הייתי מוותרת על אף רגע

אני לא כועסת עלייך כי למרות שאתה מתקשר ממניעים אנוכיים גרידא,

אתה כל כך כן ופגיע, שאני לא יכולה להיות רעה אלייך.

אני עונה לך כי אני מפחדת שתשכח אותי.

אני עונה לך כי לשמוע אותך ועל מעללייך עושה אותי מאושרת.

כולם מופתעים מ"איך זה שאת לא כועסת, איך את מתמודדת יפה וכמה את חזקה"

אני לא כועסת כי... לא יודעת, אני פשוט לא מרגישה כעס.

אני מרגישה געגוע.

אני מרגישה עצב.

הייתי רוצה שהכל יסתדר

אבל אני לא יכולה להחזיק מערכת יחסים לבד.

אני לא עונה יותר.