ואילו אשתי היא בין אוהבי החגים, ובטירוף. זאת למרות שהחגים מותירים אותה כמעט מעולפת מרוב עבודה ובישולים. כי אצלה כל הילדים חייבים להתייצב בערב החג, ליהנות מבישוליה, לקחת מהם הביתה כדי שימשיכו לחגוג מבלי להתעייף. וכל הילדים אצל אשתי פירושו גם ילדיהם, כלומר נכדינו וזה כולל גם את בני זוגם של הנכדים. מזל שנותרו לנו עוד כמה נכדים שהם קטנים מהגיל שחייבים שיהיה להם בני זוג. הרשימה היא לא קטנה וכולם מתים על המאכלים שמכינה אשתי. זה לא כולל את הנין שמתבשל ושאין אפשרות עדיין לדעת אם גם הוא מת על המאכלים של אשתי. כלומר, שלא כמו בזמנים שלנו, המבוגרים (אשתי לא מסכימה שאנחנו זקנים, בעיניה אנחנו לכל היותר "מבוגרים", אבל היא לא קוראת בבלוג שלי, על כן אני יכול לדבר חופשי, חופשי) שחיינו בהיותנו צעירים תשעה חודשים מבלי לדעת את המין של העובר שהתפתח אצל האישה. אני זוכר שאשתי, כשהייתה בהיריון עם בתנו הבכורה לקחה אותי אל איזו ערביה ביפו - כי היא מתה לדעת את מין הבכור - היא רצתה כמובן בת ואני הייתי אינדפרנטי ביחס למינו של התינוק הראשון שלנו. רק רציתי שזה ייגמר כבר ולהגיע הביתה בשלום. אז הגענו אל זקנה שקראו לה פותנה - אגב, היא הייתה אז צעירה בהרבה ממה שאנחנו כיום אבל לנו היא נראתה מה זה זקנה! - והגברת פותנה, אחרי ששמנו בידיה כמה שטרות בצבע ירוק ואחד בצבע כחול, אמרה לאשתי (אז עוד התביישתי לחשוב שהיא "אשתי", אלא רק חברה שלי כפי שהייתי רגיל...) לתלוש שערה מראשה ולתת לה אותה יחד עם טבעת הנישואין שלה. פותנה קשרה את השערה לטבעת והחזיקה אותה קרוב-קרוב אל בטנה התפוחה של אשתי. הטבעת התלויה על שערה החלה להסתובב ימינה ושמאלה, הלוך וחזור, תחת מבטה הרציני של פותנה דנן וכאשר הפסיקה את התנועות הסיבוביות, פותנה אמרה לנו: יש לכם בן (נולדה בת ואשתי מרוב אושר שכחה את פותנה הנוכלת ואת מה שהיא ניבאה). והנה היום הנכדה שלנו מגיעה אלינו - ועדיין לא ידענו שהיא הרה. ידענו רק שהיא התחתנה כי קבלנו כאב ראש מהתזמורת של אולם החתונות בו היא התחתנה עם החבר שלה - ואמרה לנו שהיא בהיריון מזה כשלשה חודשים או משהו כזה ו - "סבתא, יש לך נין בדרך". היום, זמנים מודרניים, יש סמרטפון, טאבלא, גיא פינס וקובי פרץ וגם יודעים מה בדיוק יולד ואיך הוא נראה בתוך הרחם בעזרת הפלא הנקרא אולטרה-סאונד.

אבל מה שבאמת רציתי לספר לשלשת קוראי ולהבהיר להם את הסיבה הראשית מדוע אני מקבל חררה כשהחגים קרבים. כי אז אשתי גוררת אותי אל הסופרמרקט כדי להידחק, להזיע ולהתעצבן התעצבנות של ממש ביחד עם עוד כמה מאות (ואולי אלפים...) ישראלים עצבניים לא פחות ממני ולדחוף שתי עגלות עמוסות וכבדות מהפק"ל שסחבתי על גבי בטירונות, כשאשתי דוחפת לפני עוד עגלה שגלגליה עושים סללום בלתי צפוי על רצפת הסופר, והיא צועקת בקולי קולות על אחת העובדות שם, למה שינו את המקום של התבלינים ואיפה הם עכשיו. אחרי כמה שעות כאלה, כשמגיעים אל התור בקופות ששם מתעניינים קודם כל אם אתה חבר מועדון ולא אם אתה מעוצבן, מסתבר שהתור ארוך ואטי מהתור מול קופות הכרטיסים ששם עשרות אלפי אהבלים חיכו כדי לקנות כרטיסים להופעה של "הוט צ'ילי פיפרס" בכמה מאות שקלים, אם לא יותר, כל כרטיס, כדי לשמוע רעש בצוותא עם עוד 40 אלף ישראלים הדומים מאד לבאי הסופרמרקטים לפני החגים.

בסוף, וטוב שיש סוף לכל דבר, מגיעים הביתה. אשתי נכנסת אל עבדותה האהובה עליה במטבח ומטילה עלי את הדבר השנוא עלי יותר מביבי: "תענה לטלפונים ותהייה נחמד וסבלני". אז מתחילה הסגה הישראלית השנואה עלי מאז שאני זוכר את עצמי: איפה אתם בחג? כל הילדים באים? מה עם הדודה פרומה? (היא מתקרבת למאה במהירות הבזק וכולם רוצים לדעת אם ובכמה היא תעבור את גיל המאה) ומה עם המחותנים, הם בריאים? ומדוע שלא תיסעו פעם לחו"ל בחגים כדי לנוח? שהגברת תשכח קצת מהילדים. ואולי תתן לי את אשתך, לה יש יותר סבלנות ממך. היא במאסר עולם במטבח עם ידיים מלוכלכות לעדולא יכולה לגעת בטלפון, אני עונה לנודניקית. וכך, ממש אותן השאלות ואותן התשובות לפני כל חג, עשרות שנים, בלי תקווה לשינוי, בלי אפשרות לשנות פסיק בשום שאלה ובשום תשובה. ומשני צידי הטלפון בעל כורחם עומדים שני אנשים ששונאים את הריטואל ולא יכולים לשנותו, כאילו היה טקס קדוש שאין בכוחו של שום ישראלי לשנותו.

אז שנה טובה, חג שמח, הרבה בריאות, העיקר הבריאות כל השאר לא חשוב, הרבה בריאות, איפה אתם בחג? אהה, עם כל הילדים..... בלה, בלה בלה, בלה, וחוזר חלילה כל שנה עד סוף כל הדורות.