איפשהו, בין נקודת התחלה לא מוגדרת, בדרך לעוד יעד לא ידוע, כל אחד מאיתנו נתקע לפעמים. הרגשת המיצוי העצמי, היא כזאת שקשה לאנשים להתמודד איתה, לכן אנשים נשארים בכל מיני התחייבויות, רק מפני הפחד של מה יבוא אחרי שאשליית הביטחון תיעלם. וכשם שהתחלה, בהכרח סוגרת דלת על אופציה אחרת, היא גם מתחילה אינספור מעגלים חדשים, הנשזרים בדרכים חדשות של אנשים חדשים, שיוצאים מבור נשייה פרטי, לעבר אופק חדש ובוהק.

לא אני. מיציתי- אני ממשיך הלאה.וכך אני מוצא את עצמי שוב בתל-אביב, פעם שנייה, לאחר סיבוב ראשון, שהסתיים בכישלון צורם, שבו נאלצתי לחזור שפוף עם הזנב בין הרגליים, אל הנוחות וחוסר הנוחות, חזרה אל ההורים.אך הרצון ליצור ולהתפתח חזק ממני. אני עושה את הצעד, שרבים רואים בו ככישלון בטוח. אך פה טמונה ההנאה. כי אם כל צעד הוא "על בטוח", מבחינתי, אין טעם לחיות. כאשר הכול מסודר בסדר אנלפאבתי עולה ובצורה כרונולוגית דיגיטלית, החיים מקבלים גוון אפרפר ומנוון, המוביל אותנו שפופים ומדוכאים, מרחיקים את האדם מהחלומות שלו, אל עבר הישרדות חורקת ומפרקת, אל בין קרביה של חברה מודרנית ואטומה.

אני מתחיל את הטיול הנוכחי שלי חסר בית, נזרק מפה לשם בין דירות, ישן על ספות ושומר על דירות של חברים שנמצאים בחו"ל, אני רק מחפש ארבע קירות לישון ביניהם, אני אפילו לא צריך חלון או מזרן בכדי להרגיש בנוח. אך הרגשת הנדידה, חוסר היכולת לקרוא לפינה קטנה "בית", מקום שבו אפשר להירגע עם איזה ספר טוב, לחבק את האישה שלך על מיטה ישנה וחורקת ולהרגיש חופשי לחלוטין, יוצרים תחושה של מרירות סמויה וחוסר ביטחון של נפש, המשוועת לקצת שקט. לא משנה מאיזה חור נידח ביקום, שאתה קורא לו בית, או מהם מטרותיך בעולם גשמי שכזה, צריך ליצור ולייצר, להשאיר חותם. "שייזכרו אותך". העיר הגדולה זה המקום לבנות, לייצר, לנסות את מזלך מול כרישים ולווייתנים למיניהם  או לחילופין, לקרוס ולדשדש, בניסיון לסיים את חייך במעט כבוד עצמי שנותר לך.

כל אחד ואחת מאתנו, מחפשים מסלול או דרך להתפתח "ולהגשים" את עצמנו בדרך אל הקבר. ובכל דרך אשר תבחר, הקושי להוכיח את עצמך, לפגוש את האנשים "הנכונים", ליצור שם ולהתפתח, זה לא דבר קל. הדרך "לפסגה" קשה לאין-שיעור, וככל שמטפסים יותר גבוה, כך המדרון חלקלק ותלול יותר והדרך למטה הרבה יותר מהירה, כואבת וחותכת, מאשר הטיפוס האיטי והמפרך מעלה. הקושי האמיתי בכתיבה, "המקצוע" בו אני רוצה להתפתח, הוא קודם כל למצוא עבודה. לא קל להיכנס למעגל מצומצם של עורכים ואנשי תקשורת, ללא תואר כלשהו, או ניסיון בכתיבה. צריך כישרון והרבה מזל. על-כן, כותב טוב, לא צריך לייצר עניין מאפס אצל הקורא, אלא דווקא למצוא את הסיפור, שיהיה ראוי להיכתב. שכן סיפור איכותי, יוצר מאליו תוכן מעניין וקריא, כזה שנותן לך לעוף בין המחשבות והדמיונות, לזרום עם עצמך לכיוונים חדשים ומרתקים, לקרוא תגר על מוסכמות, להתרגש, לחוות חוויה. לחיות.

אני מגלגל לעצמי את הסיבוב הראשון של היום. שאפוף, שתיים ואני מוכן להתמודד עם העולם. וזה לא שאני חושב שזה טוב (אני חושב שזה מעולה), אני פשוט לא מכיר דרך אחרת. הדרך שבה אני רואה את העולם, שונה, ברוב המקרים, ממה שאדם "ממוצע" רואה את עצמו ותפקידו (ברמה כזו או אחרת) בחברה הפוסט-טראומתית, שבה אנו חיים. ובגלל זה מאוד קשה לי לתקשר עם הרבה אנשים, כי מצד אחד אנחנו מדברים את אותה שפה, אבל מצד שני המילים שונות לחלוטין.

כדי לממש חלום, אדם מוכרח להתגמש מספיק כדי לשמור על החלום קרוב, אחרת מרגע לרגע, החלום מתרחק ממך, ובמקום מימוש, אתה נהיה תלוש. חוזר תמיד לנקודת ההתחלה, עובר במחשבותיך, צעד אחר צעד, בכדי לחפש מה עשית לא נכון ואיפה אפשר לתקן. רק שכבר מאוחר מדי לתיקונים, הכוח בגב, בידיים ואפילו בראש, דועך לאיטו, היכולת להשתנות נעלמת וכל מה שנשאר הם שברירי חלום. שבר של בנאדם. כדי לשמר את חלומי, אני ממלצר. לא עבודה תובענית, אך כזאת שמאפשרת לי זמן פנוי לחפש אפיקים חדשים ומרתקים ותוך כדי כך לצרוך מכל הבא ליד, לעשות הרבה סקס, להתמודד עם המציאות, בעיניים ישרות של מוח עקום. וכך אני מחפש לי סיפורים חדשים, כאלה שיעוררו פליאה, כאלה שיהיו חכמים ונבזיים. אלמותיים.  יש משהו שונה באוויר של ת"א. כלומר, לא הרבה השתנה, דרום ת"א עדיין מזבלה, המתלהבים של שינקין עברו את הכביש לשדרות רוטשילד, הזקנים של צפון ת"א עדיין זקנים, אבל, בכל זאת משהו שונה. יש אווירה של כסף, הרבה יותר כסף. אווירה כוחנית. כמו שתמיד היה, אבל קצת יותר.

אולי זה מאז שגמרו את פרויקט עזריאלי המפלצתי, או שבעקבות עליית מחירי הנדל"ן והביקוש הגובר מול ההיצע הדל, הפכו אנשים פשוטים לגנבים ושודדים. אולי זה כל הג'יפים, או בתי-הקפה המסחריים, שצמחו כמו פטריות בכל פינה ועל כל שעל. אולי חוסר האכפתיות שאפיין עיר גדולה, עורבב עם מנות גדושות של אגרסיות לא פתורות. מאין זה בא? איני יודע. אבל זה שם. ואולי זה אני ששונה. אולי היום, כבר איני אותו ילד צעיר ונחפז. כזה שרץ לילות שלמים מבר לבר, רץ אחרי הזיון, אלכוהול ושאר ירקות והצחוקים, מפה לשם והלאה. לא יודע איך הערב ייגמר, רק סביר להניח שזה יהיה בבוקר ואני לא יזכור חצי מהלילה.נכון שהיום נרגעתי מעט, אבל זה אומר דבר אחד בלבד, שפרצי האדרנלין נדירים יותר, אך כאשר הם מגיעים, הם כמו גל גדול וסוחף, לאורך 30 פלוס שעות ערנות, מחוק על ריטלין ומרחף על פני האדמה.

אך לעיתים דחופות, נפשי חפצה בשקט, לא להיות מוקף בהמון, המובל כבהמות, מנקודת מחשבה אחת לשנייה. להיות לבד עם האישה, או בקרבת כמה חברים טובים. ערב פוקר, מנצח כל בר על הפלנטה ופרו-אבולושין (משחק כדורגל), מנצח כל מועדון. אבל הזמן שאני הכי אוהב, הוא כשכבר סוף היום, הרגליים כואבות ואני לבד עם המחשבות, עם התהיות, הפנטזיות והאשליות. גדול בתוך ראשי, כאין  וכאפס מול העולם, ההיסטוריה ועוד לא התחלנו לדבר על היקום והעתיד. אבל כרגע, בדיוק ברגע זה, אני מלך העולם, אף אחד לא מסוגל להשתוות אליי, איני מסוגל לזוז מילימטר, אבל בדמיון, זה רק אני ומלאכי השמים.אחרי חודשיים תמימים של נדודים, סופסוף יש דירה. אך המלאכה עוד מרובה ורגע דל אין. בכדי להתקיים חייבים לעבוד ולכתוב, בכדי להתקיים בדירה צריך לשפץ ולרהט, לקנות ולתהות בכל מיני שאלות בנאליות של איכות, בחברה שדוגלת במסחר המוני וזול, שאלות לגבי מקומי בעולם, בחיים, בעתיד ויותר גרוע, בהווה. וכשתמיד חושבים על העתיד, אין הווה.

תל-אביב, הנה אני בא.

תשתדלי לא לקבור אותי עמוק מדי בחרא.

φ