רבקה

אני לא יודע מדוע, משומה חוזרים אלי מראות ומחשבות מעברי. השם רבקה בדרך כלל לא עורר בי דבר, שכן הכרתי כמה "רבקות" בשנים קודמות, והשם הרי כבר לא שייך כל כך לדורות הצעירים שעוטפים אותי לאחרונה .. הכל קרה בשל שאלה ששאלה אותי דיצה גיסתי לשעבר, אשת אח אשתי לשעבר, למקרא מספר פוסטים אחרונים שכתבתי "אהוד מדוע בעיקר "תימניות" חשבתי מספר שניות ועניתי מיני ובי "אולי בגלגול הקודם...." הרהרתי, חשבתי ונזכרתי אולי....

רש"י ארבעים, פינת אבא הלל רמת גן. עברנו מרמב"ם 8 ת"א, (כ-50 מטר מביתי היום) בשנת לידתה של המדינה, בית חדש קומה שלישית ללא מעקה להשען במדרגות, שני חדרים והול.  אמא בהריון ואני בן ארבע מהגן ברח' גרוזנברג בת"א לגן בר"ג ששכן בווילה חשופת שיחים ותולעי משי בראש גבעה  שהיום כולה מכוסה בנינים רבי קומות. בנינים שמשקיפים על שיכון וותיקים, ירקון ועצי האקלפטוסים שעדיין פורחים במלא תפארתם. אחי הגדול יגאל ז"ל הלך לכיתה א' בבית ספר "הגבעה" שהיום "גבעולים" ואחי הצעיר ישי היה אמור להוולד בחודשים הקרובים.

"בתי בליזופסקי" (הקבלן) שבמרוצת הימים ירד מנכסיו. השכונה נקראה "נחלת גנים" ובאמת הייתה מוקפת ירוק. הצבע האהוב על קריניצי ראש העיריה בעל נגריה. הפרדס הירוק תחום בעצי האיקליפטוס שגדלו על גדות הירקון השוצף לפני "קו ירקון נגב" נשקף ממרפסת ה"סלון" בביתי שבימים עם ראות טובה אני נזכר  בפס ים כחולה מזהיבה ושמש אדומה שוקעת.  מרפסת שבה לפעמים ציירתי את השקיעה גחון על הרצפה, כשאמא עומדת מאחורי אוחזת סמרטוט רצפה ומתרעמת על הלכלוך מהצבעים.

הסבר למספרים 1. הרצפה המבריקה של הסלון (העיר האסורה, רק אורחים) מבריקה חבל"ז . 2.ארונית שבה היו בתחילה האלבומים וכלי הכסף שבימים של אחרי נבנה עבורם ארון מיוחד!. 3. רדיו  ענק 3 רמקולים וכשגדלנו פטיפון ו..אלוויס פול אנקה ובמיוחד ה"פלטרס" שמזילים בי דמעות עד היום בשל הזכרונות מאחי. ומסיבות הריקודים הסלוניים (כשכבר קבלנו רישיון להיכנס לעיר האסורה) נעלי שפיץ, שער מרוח ברלנטין, ואחי עם חנה לימים אילנית (אני מוסיף משפט זה כשאני שומע אותה שרה עכשיו "עוד תראה עוד תראה, כמה טוב יהיה, בשנה הבאה, בשנה הבאה") רוקדים לצלילי תקליטי 33. 4 ציור של דודה הדסה שכסתה את קירות ביתינו בציוריה והייתה לי השראה לחיי אמנות. 5. ווילונות שהיו בימים אלו של לפני חג יורדים אף הם ליום הכביסה של רבקה "תראה כמה לכלוך יורד מהם" ושופכת מים צלולים לאמבטיה). 7 עצי הירקון 8. אני מצייר ואמא מאחורי...

איזור ירוק שהחביא בתוכו תפוזי חושחש תותים בצבע סגול עז (ומלכלך מאוד, פחדנו) לפעמים קנה סוכר שעל גדות הירקון, חמציצים, יתושים ותנים בלילות, שזמרתם הייתה לשיר ערש לפני שנרדמנו בסוף היום. לימים נבנו בירוק, בתי שיכון הוותיקים בניה זולה שבשל רטיבות האדמה נסדקו בסדקים לאורכם ורוחבם. בבתים הקרובים לירקון היו בתיהם של חברי הכנסת ד"ר בדר, חיים לנדאו (אבא של עוזי) מרידור, גיבור ישראל גנא סימן-טוב, המשורר אורי צבי גרינברג ועוד.

דלתות הבתים ברש"י לא ננעלו באותם הימים, והוו מעין דירה אחת משותפת לכולם. החל מהקומה הראשונה מחתוליה הרבים של משפחת ברונר, והדלת שמולה דירה שחולקה לשלוש ושמשה בודדים בתחילת חייהם בארץ, ואחר עברה כולה למשפחת עולים מטורקיה. והקומה השניה שאכלסה את משפחת גרלר. אב המשפחה היה מראשוני מד"א, ובהמשך הימים ירד לארה"ב ואשתו ציפורה היתה חברה טובה לאמא למרות המרחק עד לפטירתה של אמא. בתם ורדה שכונתה "ורדה הקטנה" בשל ורדה הגדולה שגרה מולנו, והייתה ברבות הימים לחברתי הראשונה (אני נזכר  שחיכיתי כל ערב שתקיש בידה על הדלת החצי פתוחה ותכנס ל"הול" בביתנו. חס וחלילה לא לסלון, שם גם לנו היה אסור)  שאביה צבי ממנהלי דפי זהב המבריקים, אדם יקר ומוכשר, שכתב על קורות חייו המלאי גבורה וניסים בספר מדהים, בימי מלחמת העולם השניה, ומלחמת החיים והקיום בישראל החדשה. ואמה של ורדה שרה. אשה/נערה יפת תואר שער צהוב ארוז בצמה גדולה ועבה וגם אהבה גדולה גדולה של אמא שכאבה מאוד את פטירתה. ומחזר משעשע של שרה "ג'וקר" שהיה ממעריציה ובאי ביתה.  עוד בקומה השניה משפחת לוצקי בה אבי המשפחה עתונאי מ"למרחב" ז"ל נהנה תמיד לשאלני אם אני יהודי או ישראלי? ואני בעינים פתוחות לרווחה "ישראלי!!" .

דלתות פתוחות וריחות בישול משותפים, חצר משותפת בה נפרסה רשת כדור-עף. כל השכנים הבוגרים היו בשבת יורדים מהביתים הסמוכים למשחק כדור-עף משותף, כשאנחנו הילדים עומדים סביב מריעים וצוחקים.  יכולתי לכתוב עוד על משפחת המאירי שמול ביתי שאבי המשפחה עתונאי ניספה כשמטוס אל-על הופל בבולגריה, ובנותיהם יעל ונילי שהיתה המורה הפרטית שלי לאנגלית, כשכל פעם מתייאשת ממני מחדש, והורי מגרדים בכאב לירות חסרות כדי שה"פרחח" ילמד משהו. משפחת בוגומוליץ שירדו בחזרה לברזיל וחזרו בזיקנתם לישראל כשבניהם דיווד חברי בפיסבוק היום, עדיין חי בברזיל ואחותו אידה אני חושב בשוויץ. ומשפחת מוטרו ששני בניהם עמי ועוזי (לפעמים המורה פרטי שלי בהבנת המספרים שלא מובנים לי עד היום) גאוני מתמטיקה פרופסורים ידועים בעולם. וגם שרה שטרן ה"אמא" של קפה תמר בעלה ובניה ועוד ועוד.

פעם בשבוע או שבועיים היה מופיע מאי שם דמות מצחיקה, מתנדנדת מצד לצד בכובע ובבגדי פולני שזה אך עלה מוורשה, דוחף עגלת תינוק כבדה וישנה מעץ ופורמייקה כשפיסת בד מכסה את תחולתה. לא תינוק, אלא חבילות ביצים שהיו במשורה בחנויות, והוא הביאם בהיחבא וכנראה בניגוד לחוק כלשהו. לפעמים תרנגולת שחוטה חבויה בין הביצים או בכנף החליפה המהוהה והמוכתמת, לשמחתה של אמא שהייתה מתווכחת איתו לא מעט, אבל מחכה לו בקוצר רוח.

ורבקה.

רבקה העוזרת, מבנות תימן שהייתה בימי רביעי מגיעה בזריחת החמה כשאנחנו עוד בין שינה ליקיצה. אבל עוד לפני.... אקדים ואומר: בנות תימן היו ישובות בשמלות שחורות רקומות מכסות מכנסיים צמודות בתחתיתם מכוסות רקמה חרוזים לתפארה. ישובות היו על הברזלים הגובלים עם הכביש במרכז רמת גן במקום שנקרא אז ה"עמק" והיה למרכז התרבות הרמת גנית על הקולנוע "אורדע" ז"ל במרכזו והפלפל הטעים שעדיין קיים. ישובות מעלות השחר עד הצהרים מחכות ל"אשכנזיות" שהיו לוקחות אותן לבתיהם לעבודות הבית

.

ביניהם הייתה רבקה שבאה לביתנו בבקרים של ימי רביעי.

מאז שהחלה לעבוד בביתנו, השבוע התחלק לשנים. עד ליום רביעי, ומיום רביעי. כבר אמרתי שהיתה באה בהנץ החמה כשאמא מדליקה את הפרימוס המרעיש בהול מטר מהכניסה לבית, חצי מטר מדלת האמבטיה, חצי מטר מהסלון, ומטר וחצי מהמטבח. בדירה של ארבעים וכמה מטר שבה גדלנו אני ואחי, הפרימוס המנגן ועליו הדוד הרותח ומסביבו דליים וקערות היו למרכז החיים השוקק. בבוקר כשקמנו מהמיטה, (ערב קודם הלכנו לישון מוקדם, "מחר רבקה באה" הייתה אמא מאיימת בארוחת הערב) בלכתנו לשרותים/מקלחת שם היו הבגדים מקופלים ומגוהצים מונחים מסודרים על כסא ואנחנו מתרחצים במהירות ספרטנית כשאמא מזרזת אותנו בקולה, "היום יום כביסה" שותים קקאו לוקחים סנוויץ' ארוז כל זה מרגע שירדנוו מהמיטה עד עוזבנו את הבית דקות ספורות  של הליכה על בהונות סביב הפרימוס רועש ודוד הרותח, ובגדים מגבות וסדינים בערמות סביב.

ביום כביסה ביתנו רעש כביסה. אפילו ארוחת הצהרים שקבלנו כשחזרנו מבית הספר הייתה ארוחה מיוחדת של יום כביסה.  ארוחה שהוכנה במיוחד, בחוסר זמן ללא בישול, לעיתים צ'יפס וחביתה ולפעמים פירה ולבן.  כמובן הן היו הארוחות האהובות עלי ועל אחי יגאל יותר מכל הארוחות המבושלות של פלפלים ממולאים וכ"ו (שהיום אני מתגעגע אליהם מאוד).

באותם ימים נפגשתי בחיוך חם ושובב ואמיתי של רבקה בת תימן. שעבדה קשה כל ימות השבוע. כל יום במשפחה אחרת וברבות הימים סיפרה לי אמא שכל ילדיה של רבקה אקדמאים.

איני יודע אם נטמנו בי אז זרעי האהבה לעינים הנוצצות, לחיוך החם האמיתי, לאווירת השלווה שאפפה את רבקה שהייתה ישובה על הרצפה למרגלות הפרימוס ואמא מכרכרת סביבה מהדוד לאמבטיה להחליף את המים, לשטוף, לסחוט ולתלות. הבית כולו מעלה אדים ואנחנו ביום שכולו.. על בהונות רגלים.

לימים נישאתי לאחת מבנות תימן  וחברתי להן גם להמשך דרך חיי. שריטה רצינית אבל  .. בכיף. הניגוד בין האווירה הספרטנית פולנית הקרירה שרבצה בביתנו לעיניה המחייכות של רבקה כל אימת שאמא הייתה גוערת בנו "היום כביסה, אין זמן!!" כנראה השפיעו עלי בתת ההכרה של ימי ילדותי, ולאורך כל חיי.

אז דיצה, אולי זאת הסיבה, ואולי.... בגילגול הקודם הייתי....

...

הו את בת תימן הנהדרת

מארץ עבר שחורת המצנפת

מהלמות הפחים מחרוזי האדרת

אל בין זרועותי וליבי מדלגת

הו את בת תימן הנהדרת

מארץ מדבר מרוח נושבת

מבין עדרים משמש יוקדת

אל בין נפשי וגופי חודרת

הו את בת תימן הנהדרת

מכל הנשים תחת שמי התכלת

את הנאוה האצילית החולמת

את היחידה מכולן נאהבת