קולות מחאת האוהלים של קיץ 2011 אמנם נדמו כמעט לגמרי ובקיץ הנוכחי נשמעו הרבה פחות, אלא שהשקט הזה מטעה: דיור בר השגה הוא עדיין חלום רחוק עבור רבים. הדבר נכון בעיקר כשמדובר בזוגות צעירים, שעובדים בתל אביב, מנהלים בה חלקים רחבים מחייהם ורוצים גם לגור בה. נשאלת השאלה האם יאלצו לוותר על החלום, או שמא, במאמץ משותף יכולות הרשויות השונות, ובהן עיריית תל אביב-יפו, משרדי השיכון והאוצר וגורמים נוספים להפוך לא רק את הדיור, אלא גם את החלום - לבר השגה.

תל אביב לא שוקטת על שמריה, היא עדיין "עיר ללא הפסקה" – גם כשמדובר ביוזמות בנייה. הבעיה היא שרק חלק קטן מהפרויקטים האלה כוללים דירות קטנות או דיור בר השגה. כן, אפשר למצוא בעיר דירות של שני חדרים בשטח של 50 מ"ר – בדיוק מה שזוג צעיר או יחיד זקוקים לו, אלא שמחירן של דירות כאלה הוא 4 מיליון שקלים ויותר. בודדים הזוגות הצעירים שיכולים להרשות לעצמם דירה כזאת. במקביל מונחות בפני הוועדות השונות תוכניות בניין עיר (תב"ע) שכוללות גם דירות מהסוג הדרוש לתל אביב, אלא שזה בדיוק העניין – הן מונחות: ארבע שנים, חמש שנים, לפעמים אפילו 20 שנה. כדי שהתוכניות האלה ימומשו נדרש, כאמור, מאמץ משותף, שיביא לקיצור זמן אישור התב"ע.

שינוי הנובע ממאמץ כזה ישפיע לא רק על הצעירים שרוצים לגור במרכז העניינים; תל אביב כולה – תושביה, בעלי העסקים בה, מחלקת הארנונה שלה – תרוויח מהגדלת מספר הדירות הקטנות בעיר. צריך להבין: היעדר דירות קטנות משפיע על המרקם החברתי והתרבותי של העיר. הדבר מרחיק ממנה צעירים, אבל גם מבוגרים שילדיהם בגרו ויצאו מהבית (אל מחוץ לתל אביב, מן הסתם...) ולכן כבר אינם זקוקים לארבעה חדרי שינה, ויחידים, עם ובלי ילדים, שגם הם מעדיפים דירות קטנות. תל אביב זקוקה למגוון האנושי הזה כדי לשמור על המרקם שלה, כדי להתחדש ובעיקר כדי להיות עיר חיה ותוססת. כפי שהדברים נראים היום עלולים תושביה לגלות יום אחד שיש להם שני סוגים של שכנים: בעלי ממון – וסטודנטים שבאים והולכים ממנה.

הפתרון מצוי, אם כך, בבנייה של דירות קטנות ודיור בר השגה. נכון, לשיטה הנוכחית – פיצול דירות – יש יתרונות רבים, אלא שהיא מחייבת הסדרה רשמית של הנושא, תוך התחשבות בהשפעה של מהלך כזה על העלייה בצפיפות הדיור ועל מערכות כמו חנייה, ביוב, פינוי אשפה ועוד. וכדי שתיעשה כראוי דורשת הסדרה כזו זמן. בינתיים, כאמור, נאלצים זוגות צעירים רבות לנדוד אל מחוץ לעיר. ומה אפשר לעשות בינתיים? נכון, לסלק מן הדרך את המוקש העיקרי: העיכוב האינסופי כמעט בתב"ע.

תב"ע היא שלב בסיסי ברישוי בנייה בכל רשות מקומית בישראל – וטוב שכך. ללא תכנון מוקדם, שמתחשב בצורכי התושבים ובתנאי השטח, שלוקח בחשבון ראות ירוקות, עומסי תחבורה, שטחים ציבוריים, נוף משתנה ועוד – יהיו לנו אולי יותר דירות אבל הרבה פחות איכות חיים. אלא שהבעיה לא נעוצה בתב"ע – אלא בקצב ההתקדמות שלהן. תירוצים לזמן הממושך שהאישורים אורכים יש בשפע, ובינתיים הצעירים – גם אלה שהגיעו לתל אביב כדי ללמוד, למשל – עוזבים את העיר בשלב שבו כבר צברו ניסיון מקצועי ומצבם הכלכלי השתפר – הם נעוצים כבר עמוק במרקם האורבני של עיר אחרת, מוציאים בה כסף, משלמים בה ארנונה, ובעיקר חיים בה: שולחים ילדים לגן, יוזמים פעילויות תרבותיות, הולכים לחדר כושר. ותל אביב? תל אביב נשארת עם עוד דור של סטודנטים לצד בעלי ממון שמתבוננים עליה ממרומי דירות הפנטהאוז.

וכאן נדרשות העירייה והרשויות האחרות להירתם: לא מדובר בבניית אי מלאכותי שיגדיל את שטחה של העיר... מה שצריך הוא לזרז את הטיפול בתב"ע הקיימות, להסיר מעליהן את האבק ולהוציא לפועל פרויקטים שכבר נמצאים בשלבי תכנון מתקדמים. זירוז התב"ע ותהליכי הרישוי האחרים הם רי השגה – והירתמות משותפת לקידום הנושא תהפוך גם את הדיור בתל אביב לכזה.