נכד משלי
אני בכלל לא יכולה להתיר את סבך הרגשות שנוצר בי שעה שהתבשרתי שיש לי נכד משלי. תחושה בלתי נתפסת בעליל. דמעה קטנה של אושר נקווית לה בזווית העין, אני בוחנת בעיניים הכי גדולות שאני יכולה את התמונה הראשונה שחוצה את קו חדר היולדות ומתעופפת ברחבי הסייבר, מתיישרת בחזית הנייד שלי מספרת ספור עלום של לידה. אימא מחייכת וילד אחד סגלגל נושם נשימות ראשונות בעולם החדש שלו.
זהו הנכד, אני אומרת לעצמי ומרגישה איך כל התאים בגופי מתפנים מהשגרה, עוברים למוד של קליטה מוכנים לספוג כל מה שאוצרת התמונה.הרבה יותר קל לי עם ההגדרה נכד, סבתא עוד לא מתגלגלת בחופשיות על לשוני.
את יואב אני פוגשת בביתו. נינוח, קטנטן. ישן שינה נעימה אתה הוא מעכל את כל החלב השווה שניגר משדיה של אימו. הוא מושלם אני אומרת לעצמי ואני לא מעמידה את העובדה הזאת בשום מבחן שהוא. הוא חולם ואני מהרהרת באפשרויות הרבות שהחיים מציעים ועוד יציעו לנו. אני עסוקה בלמי הוא דומה כדי לשייך את הנכד, אבל אז אני נזכרת שכשבני נולד פחדתי להרים אותו. האחות בבית החולים קרבה את פיו לשדי, ובבית נעזרתי במי שהיה בסביבה. כל כך נזהרתי בו. יום אחד הגיעה חברה שלי מ. ראתה שאני מהססת ואמרה: אילנה זה הילד שלך, את יכולה להפיל אותו על הרצפה. הוא שלך. המשפט הזה טלטל אותי בעוצמה של פצצת אטום. הוא שלי התינוק הזה,שלי לגמרי. הזיכרון של המשפט המחוזי הכה כשחיפשתי קווי דמיון, הוא שלי,הנכד הנפלא הזה, מעצם הווייתו אני ממש לא צריכה למצוא סימנים.
נפרדתי מיואב הקטן עם מספיק תמונות בדמיוני שיכולות ללוות אותי בלי שום קושי במהלך יומי.
איזה כיף להתחיל את השנה עם בריאה של חיים חדשים, באווירה של ברכות כלליות ופרטיות, על מצע של תקווה לעולם טוב יותר בשנה הבאה.האמת כשיש לי נכד משלי, העולם נראה מזמין יותר, ויש בו מיליארד סבות לחיות וליהנות.
שנה מבורכת לכולם.
|