לפתע הכה אותי ברק, זה לא ביטוי זאת המציאות, בקצה המזח בלילה חורפי.

עמדתי עם אחי על קצה המזח, זוג מפגרים עם חכות בלילה סוער.

גשם זלעפות מרטיב אותנו עד ללשד עצמותינו, אומרים לעצמנו, זה לא נורא עוד מעט הגשם

יחלוף. גלים אדירים הכו את המזח, אבני המזח רעדו במקצב החבטות החזקות.

נתזים לבנים רסיסו את פנינו, הותירו בשפתינו טעם מלוח של מי ים, רועדים מקור.

"ארז, הפעם הגזמנו בוא נלך הביתה, נקבל דלקת ריאות עוד מעט".

"אלון, תעזוב שטויות, זה ענן קטן עוד מעט יחלוף. בעוד כמה דקות נתפוס דגים שמנים".

"ארז , אתה צודק עוד מעט, עוד חודש יבוא האביב וגשם יחלוף, בינתיים שנינו נקבל דלקת ריאות".

לפתע הכה ברק את המגדלור עשרים מטר מאיתנו, עשן שחור ולהבות, ריח אוזון התפזר באוויר.

נחשי מתח גבוה התרוצצו על הרציף הרטוב, למזלנו ישבנו אל הסלעים.יצאנו ללא פגע

"ארז מותק שלי, רוצה להישאר עוד קצת, אולי הפעם אלוהים ידייק."

איפה ארז, מקפל את החכה ונמלט מהרציף ואני אחריו כמו שפן סלעים, מתפוצצים מצחוק

אלוהים שלח לנו רמז דק, תעופו הביתה מפגרים.

עבר שבוע הענן עדיין לא חלף, זוג המפגרים על המזח מנסים לדוג דגים בגשם.

לארז יש פתגם חדש. "אלון, אל תדאג ברק לא מכה פעמים באותו מקום".

עוד מעט נתפוס דגים שמנים. מפגרים אבל אופטימיים .