שנה חדשה

לא אפול ברוחי

למרות שכבר שנה לפחות לא חוויתי חג כדת וכדין

רק כתלי בית חולים ואמא מיוסרת מכאב הסרטן, הכימותרפיה ותופעות לוואי לא נגמרות.

הפעם זיהום שתקף והעלה את חומה, מערכת חיסון שזועקת לעזרה ולשיקום וגוף הולך ונעלם, קטן ומצומק שנלחם וסופג וסופג וסופג.

והתקווה, אותה האחת המתעתעת.

והבית החדש, בשכונה אחת מטופחת, בית שאמור היה להפוך חלום שהתגשם, רק שביום בו אמורים היו לעבור אליו, הובהלו לבית החולים ללא כל התראה, כדי להתבשר שהצורר התיישב בגוף אמי שניצחה לא מכבר את ליבה הבוגדני אך בקושי, עם חתך חזה עצום בגודלו, ניתוח לב בסיכון, סוכרת ו...מי בכלל היה משער שהגרוע מכל עוד לא כאן.

עד היום ההוא קראנו לזה 'המחלה', זה היה מן קוד למשהו שקורה לאחרים, אפוקליפסה...ועתה זהו סרטן אגרסיבי שאת אמא לוחמת בו באמצעות אבא, הלוחם בעבורך ולצידך כפנקס הקטן...זה כבר ממש אפוקליפסה עכשיו.

והחרדות מציפות על כל מחוש, כשזה נכנס אל סף ביתך, אתה מבין שאינך מחוסן, אתה חושש מהזמן שתמיד יפעל לרעתך, אתה מתמכר לאקטים טקסיים שאולי יצליחו להרחיק את רוע הגזרה.

אתה מתחיל לחשוד בו, בהוא המחובר אליך בעל כורחך, גופך.

אתה חושש לחייך, אתה חרד מהמוות שנבלם במפתן ומקווה שיהיה זה לא רק במערכה.

לשנה החדשה רוצה שלווה

רוצה שקט

רוצה בריאות ובטחון במה שעד לפני כשנה שנתיים נראה די בהיר - בטחון בגופי.

רוצה שפיות ולא רבע אמא שביום טוב מצליחה לרדת ולעלות במדרגות הבית החדש והמטופח, מבלי שזכתה ולו יום אחד להלך ברחובות האבנים המשולבות והירוק שוטף העיניים הסובב את גן העדן האבוד הזה.

זוכרת שבאנו לראות את הבית לפני שעברתם, דמיינתי את השמחה, את המרחב, את האושר שילווה את משחק הילדים שלנו ילדיכם, הנכדים, אך מאותו יום ארור הפך גן העדן למבצר בו צריך לשמור על שקט כי אמא מתייסרת בחדרה.

מקום שארגתי לו הפך לסמל כל הסבל בעולם.

ורק שיגיעו כבר ימים של אושר.

שנה טובה.