הבית היה עמוס בארגזים, עוד לא ממש נפרדתי מר' אבל כבר הייתי עם ד', לא גרתי עם אף אחד מהם והארגזים לא היו שלי.השותף שהיה לי אז לדירת הסטודנטים הירושלמית, החליט שהוא עוזב. “זאת לא את, הוא אמר, את מעולה, אבל הבית הזה רע לי", אמר, ולקח עוד ארגז קרטון חום לטנדר שחיכה לו בחוץ. הדמעות הגדולות שכיסו את פניי וגם טיפטפו קצת על הארגז שעליו ישבתי, הדליקו נורה אדומה ענקית מעל ראשי, ולמרות שבאמת אהבתי מאוד את השותף שלי ולא רציתי שיעזוב, לא ראיתי כל סיבה הגיונית לשטף הרגשות העז וחסר הפרופורציה שהציף אותי באותם הרגעים.
זאת היתה רק אחת מהפעמים שהרגשתי כל כך לבד בעולם הסטודנטיאלי העלוב שלי ושוב נאלצתי להרים טלפון לאישה שתמיד גרמה להכל להראות קצת יותר שפוי. מהדירה בהרצליה מהחדר שלי שם, שעוד נשאר ורוד, הרימה אמא שלי את השפורפרת. “יש לך סיפור לא גמור עם האבא שלך" היא אמרה, “ בגלל זה את ככה תמיד כשעוזבים אותך, אני יודעת, גם אצלי זה קרה אחרי שאבא שלי מת, אבל אבא שלך חי, תפתרו את זה, מתי את חוזרת הביתה? קניתי לך עוד שתי כריות מהממות עם פסים סגולים למיטה". סגרתי את הטלפון, אין סיכוי שאני גומרת ככה, חשבתי, שלוש שנים שאני לא בבית והיא ממשיכה לקשט לי את החדר...

החלטתי לטלפן לאבא שלי, להציע לו שנלך לטיפול ביחד, וכך אולי סוף סוף נוכל להפגש במקום קצת יותר חמים מהספסל הציבורי שמול הבית שלי.

באותו הערב ר' התקשר, הוא חשב ששכח אצלי את משקפי השמש שלו, סיפרתי לו בהתרגשות על החדשות המסעירות: “ זה לא שעוד אכפת לי ממך, אני פשוט לא יכולה להפרד ממך בגלל כל השיט הזה שאבא שלי עשה לי", ר' צחק, את מתה עליי, על מה את מדברת, ארבע שנים לא הולכות ברגל.

מאוחר יותר טילפנתי לד' שהמעיט בשיחות אליי באופן כללי וגם כנראה הרגיש שזה לא ממש זה. “ אתה קולט???” צעקתי בהתלהבות שקצת הפחידה אותו, “ זה הכל באשמתו...בגללו אני תקועה בקשרים שלא נגמרים.”
מיותר לציין שהשיחה הנוספת היתה לשותף, להסביר את פשר הדמעות.

ככה נרגעתי ופניתי לספרים, למחברות ולמרקר הצהוב, שהזכיר לי מה חשוב לשנן לקראת מבחן חצי הסמסטר שהיה לי למחרת.

אין יותר גרוע מלהלחם על משהו שהיה שלך תמיד, אבל המלחמה הכי קשה ועכובה מדם היא זו על בני אדם ובעיקר על אלה שלא חושבים שהם שלך או שהיו שלך אי פעם.
על העוגה לא היה מקום לחמישים נרות, אז שמתי אחד וגם קניתי פרחים במכולת שמאחורי התיכון, כיביתי את אחת הסיגריות הראשונות של חיי על המדרכה ועליתי על קו עשרים ותשע לכיוון כפר סבא בה התגורר אבי באותה התקופה.
מלאה בכוונות טובות ובפצעונים של גיל ההתבגרות, בת שש עשרה בלבד אבל מרגישה בת שישים, בטוחה שאין זמן טוב יותר מעכשיו להרמת הדגל הלבן ולסיום המלחמה.

שני הזאטוטים הצהובים שכבר הספיקו בשנים שעברו להצמיח אישיות ושיני בשר עקומות, התרוצצו סביבי בהתלהבות ובהערצה, אפילו שמרד הנעורים לא ניכר עליי, לא היתה מגניבה ממני בעיניהם הגדולות והכחולות. הייתי אחותם הגדולה.אבא שלי חגג חמישים אביבים ועשר שנים של חיים מאושרים בפרק ב', עשר שנים שבהם אני יושבת מהצד וצופה בעורו ההולך ומתהפך ואיך מאבא גדול וחזק וחכם, נשאר רק איש שמן וריק מתוכן.
העוגה הונחה על השולחן והפרחים לידה, אבא שלי נכנס להתקלח והיא התאפרה בחדר, אני ושני האחים חיכינו לאכול את העוגה בסלון ומדי פעם הגנבנו עדש צבעוני מהעוגה לפה.
אחי, הקטן, הגדול מבין שניהם, היה בן תשע, מלאך יפה ומחונן, שאל אותי אם אני יודעת בן כמה אבא שלו, “ אבא שלך בן חמישים היום" אמרתי לו וחיבקתי חזק. “מה דעתך על זה?” שאלתי. הוא חשב לרגע, החמיץ פנים שהלכו והאדימו תוך שניות אחדות, עיניו גדלו ונעצבו והוא פרץ בבכי תנינים קורע לב. “ אבא שלי נורא זקן, והוא הולך למות" אמר הילד הקטן שלמעשה צדק, יחסית לגילו הצעיר הוא היה מצוייד בשני הורים חצי גריאטרים. הורים לילדים בגיל הזה באותה התקופה לא עברו את השלושים וחמש.
תוך עשר דקות, לא יותר, לאחר שסיים להפיץ את הבשורה המרה ברחבי הבית הכפר סבאי הקטן, הגיעה אמא נמרה לגונן על הגור הקטן, כאילו מעולם לא הסתיים אותו הסיפור במעלית,כאילו מעולם לא נפרע החוב הזה, נצמדה אל פניי שכבר היו בגובה פנייה ולחשה בקול ארסי נחשי ופתלתל: “כאן בבית יש חוקים, כאן לא מדברים על הגיל שלנו ומי שלא יודע איך להתנהג ומה להגיד, כף רגלו לא תדרוך בבית הזה. את מבינה?” אמרה וחייכה חיוך חושף שיניים לבנות וצבוע, כזה שרק שחקנית יודעת לתת בדיוק בדיוק כשמישהו שלא ציפתה לו עומד מאחוריה.
אבא שלי, שעמד שם ושמע את המילים האחרונות, הלך שבי אחרי החיוך הלבבי והמשיך לסלון לאכול את העוגה. אני, לבשתי את המעיל ויצאתי בלי להגיד מילה. מעולם לא חזרתי.
הדגל הלבן, שב והאדים ומערכת היחסים שלי ושל אבי הפכה למפגש של פעם בכמה חודשים ברחוב, ועד אותו היום על הארגז החום בחדר הסטודנטיאלי בירושלים פני הדברים נשארו פחות או יותר אותו הדבר. שש שנים של קשר מאוד מוזר שבו אני בעיקר הצד היוזם, והוא מובך ומבוייש ומדי פעם כועס ומפציר בי להגיע אליו,תקיף, אך מבולבל. שש שנים של חיפוש מאוד אינטנסיבי אחרי האבדה שנמצאה בסופו של דבר בדמותו של ר', בחור מצחיק ואבהי שאהב אותי מאוד מאוד, דאג לכל צרכיי ומילא אחר כל בקשותיי באהבה גדולה וללא תנאים, אהבה גדולה שהלכה ונהפכה לתלות קיצונית ולא בריאה. מסוג האהבות שחייבים לשים להן קץ. אבל זה אף פעם לא באמת נגמר.

המשך יבוא...