דיון בסוגיה בתחום המדיני-פוליטי בישראל דומה בדרך כלל לשיח אוהדים של קבוצות כדור רגל, שלא משנה אילו טיעונים הועלו, הדבקות בעמדות הבסיסיות של בעליהן תישארנה בעינן.

ובכל זאת, תקיפת השגרירויות האמריקניות בלוב ובמצרים ב-11 בספטמבר השנה הינה דוגמה מצוינת בעיני, להמחיש דווקא את משמעותה של מורכבות בהקשר של פתרון בעיות בתחום המדיני: פתרון שהיה תקף במקום מסוים ובזמן מסוים, עלול להוות חרב פיפיות במקום ו/או בזמן אחרים. למרות זאת, ממשיכים לראות בו פתרון, בעיקר בשל החיבור שלו לדימויים הקיימים בנרטיב של המחזיק בו.

הפוסט הזה עוסק בבחינת התפיסה שהקמת שגרירות במדינה ערבית הינה נכס לישראל, שראוי לשלם עליו מחיר מדיני ובטחוני משמעותי, כפי שעשינו למשל בקמפ דויד בהסכמי השלום עם מצרים, וכפי שנעשה בוודאי בעת חתימה על הסכם שלום עם מדינות ערביות אחרות.

בעבר הייתה השגרירות כלי מרכזי עבור מדינת האם בתחומים רבים: שחקן ראשי – או לפחות מרכזי – במדיניות החוץ; עוגן להשפעה בענייני תרבות; בסיס לקשירת קשרי כלכלה; ואף בסיס מודיעיני חשוב. כך למשל, הודו הסובייטים שניתוק היחסים הדיפלומטיים וסגירת השגרירות בישראל אחרי מלחמת ששת הימים, גרמה להם להשמיט מידם יכולות דיפלומטיות ומודיעיניות חשובות.

הכלי המדיני של פתיחת שגרירות (זהו כלי בלבד. לא מטרה!) הפך גם לדימוי של השלום הנחשק של השלום עם העולם הערבי. הקמת שגרירות בארץ ערבית היתה עבור רובנו חלום שהתממש.

אבל, האם ישראל זקוקה לכלי הזה בטיפוח יחסיה עם מדינות ערב והאם ראוי לשלם עבורם מחיר מדיני ובטחוני נכבד?

בעידן הטלפון הנייד והאינטרנט – הקשר בין מנהיגים הוא ישיר, אם יש להם אינטרס בכך, והם אינם זקוקים לשגריר כמתווך. להיפך. הם מעדיפים, במקרים רבים, שלא לשתפו. בעובדה, עיקר הקשר בינינו לבין מדינות ערב ה"מתונות" מתבצע באמצעות שליחים מיוחדים של ראש הממשלה ושר הביטחון. כשמגיע שליח כזה להתייעצות עם מנהיג ערבי, מוצה עצמו השגריר, במקרים רבים, ממתין מחוץ לדל.

דוגמה כזו היא התפטרות שגריר ישראל בירדן, עודד ערן במאי 1997, ארבעה ימים בלבד אחרי שנכנס לתפקידו, וטרם הספיק להגיש את כתב האמנה שלו, לאחר שלא דווח לו על מפגש חשאי בין המלך חוסיין לראש הממשלה, בנימין נתניהו, מספר ימים לפני כן (גלובס, 1997).

גם בתחומים הכלכליים תרבותיים, יתרונן של שגרירויות מוגבל מאוד במדינות שבהן נעשים "שלום" או מה שאנחנו מכנים "נורמליזציה" עם שכבה צרה של שליטים בניגוד לרצון העם.

אבל הבעיה עם שגרירויות איננה רק בהיעדר התועלת שבהן אלא בעיקר בנזק שהן גורמות: הנציגויות הישראליות לכלי בידי המדינות המארחות להשגת היעדים הלאומיים שלהן.

למרות מצוות הכנסת האורחים – המושרשת בתרבות ובהיסטוריה המוסלמית – נהפכו השגרירויות למנוף להפעלת לחץ, בדרך של מהומות בקרבת השגרירות ותחושת מצור בקרב יושביהן; איום להורדת דרג הנציגות; קריאת שגרירם להתייעצויות; סגירת נציגויות, בין היתר ככלי להרגעת ה"רחוב" וכדומה.

מצב זה רק הולך ומחמיר, עד כדי סיכון צוותי השגרירויות:

הסגל הישראלי בשגרירות במצרים חולץ ממנה "בעור שיניו" בספטמבר 2011; ותחת שישראל "תפגין היעלבות" כמנהג המקום על הפגיעה במצוות הכנסת האורחים, היא נאלצה להודות לצבא המצרי על שפעל (באיחור ובהיסוס) וחילץ את הישראלים (וואללה, 2012). כיום עובד השגריר ממלון בקהיר, כשהמצרים מסרבים למכור או להשכיר לו שטח שיתאים לצורכי השגרירות (קייס, 2012).

תגובה דומה הגיבו האמריקנים לאחרונה כשנרצחו שגרירם, כריסטופר סטיבנס, ואנשיו בלוב בספטמבר 2012. נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, מיהר להבהיר כי רצח השגריר לא יפגע בקשרים שבין ארצות הברית ללוב (ניוז 1, 2012).

הבריטים (בתנאים שונים, יש לומר) הגיבו אחרת, ודרשו משלטונות סוריה ערבויות לאחר תקיפת שגרירותם בדמשק (בירון, 2012).

גם מדינות ערביות המחזיקות שגרירויות במדינות "אחיות" סובלות מהתסמונת הזו. כך למשל הותקפה שגרירות ירדן בסוריה בנובמבר 2011 על ידי תומכי הנשיא, בשאר אסד. המפגינים שצרו על המבנה השחיתו את דגל הממלכה ההאשמית, על רקע קריאתו של המלך עבדאללה להתפטרות הנשיא אסד.

אם שגרירויות אינן כלי אפקטיבי בחלק זה של עולמנו, אין טעם לשלם עליהן מחיר בהסכמים כאלה או אחרים עם מדינות האזור, ויש לתת את הדגש לאמצעים אחרים, האפקטיביים הרבה יותר שיבטיחו יתר נורמליזציה בטווח הארוך. למשל, התבססות על מערך של שגרירים ונציגים ניידים המגיעים אד הוק למפגשים; ומתן דגש לצעדים מעודדי קירבה בין עמים, כמו שיח ישיר בערבית – דרך התקשורת – של מנהיגים ישראלים עם הציבור הערבי במדינות הללו; פיקוח הדדי על הסברה חיובית של ההסכם הנחתם בספרי הלימוד.

אבל, האם בעקבות כל אלה השתנתה הערכת המצב הישראלית וחדרה ההבנה שנציגויות במדינות ערביות הינן נטל ולא נכס, ושראוי להתבסס על כלי דיפלומטי אפקטיבי יותר?

אני לפחות מקווה. בדרך כלל ארגונים ביורוקרטיים אינם גמישים, לא בתובנות החדשות שהם מאמצים ולא בדרכי העבודה שלהם. דרכי עבודה אלו מתקבעים בנהלים ובמסורת העבודה והארגון בונה עליהם מסלולי קריירה לאנשיו. על כן, דומה שאנחנו עדיין רחוקים מגיבוש כלי עבודה, אפקטיביים יותר, עבור הדיפלומטיה הישראלית במדינות ערב.

מקורות

בירון אסף (2012), הגינויים לסוריה ממשיכים; בריטניה משיבה את שגרירה מדמשק, מגפון, 6/2/12.

גלובס (1997), שגריר ישראל בירדן, עודד ערן, התפטר אחרי ארבעה ימים בתפקיד, 14/5/97.

וואללה (2011), תקיפת השגרירות בקהיר, שלב אחרי שלב, 10/9/11.

קייס רועי (2012), קהיר: אף אחד לא משכיר מבנה לשגרירות ישראל, ynet, 1/4/12,

וולף איציק (2012), אובמה: הרצח לא יפגע ביחסים עם לוב, ניוז 1, 17/9/12. 

אתר וויינט (2011), סוריה התנצלה בפני ירדן על תקיפת השגרירות בדמשק, 16/11/11.