ערב החג

היה תכנון כזה, (ב   ח   ל   ו   מ   ו   ת)

שאני מתפצלת מהבנות וזוגני אריאל,

 סוג של חופש ודרור,

ולוקחת את הוריי לראש השנה אצל דודה מרים האהובה,

אך כמו בכל ראש שנה טוב,

בדיוק אז,

הדברים החלו להשתבש,

לליאור  חום גבוה,

 כשהוריו של אריאל ביקשו באופן חריג לבוא בריאים,

וכך שתי הבטטות שלי מצטרפות אליי,

ויוצאות לנסיעה, במה שקרוב למושג "מכונית"של הוריי (תנסו לעבור איתה גבשושית אחת בשלום).

כשסוף כל סוף הגעתי לאסוף את הוריי,

הרבה עשן יצא,

ולא מהמנוע,

סוג של ראקציה לאיחור הבלתי הולם שדפקתי,

כן,

ברוכים הבאים,

לעולם הילדים,

נורופן, חיישן לסוכר,

בגדי חג, חיתולים, אינסולין,

משהו לנשנש במקרה של ירידת סוכר.

לשמחתי ,

הגענו בזמן,

הארוחה עברה בכיף,

ועל אף שליאור איתגרה את כלי הזכוכית של דודה  מרים,

רק כוס אחת לא עמדה במבחן התקן.

חשבתי לעצמי,

"אני לא מאמינה שזה קורה לי",

ראש שנה מוצלח,

בדיוק אז,

השתלט אבי על מפתחות המכונית,

והחליט לבחון את מידת האסרטיביות שלי,

אסור לו לנהוג,

כן,

תזכורת לשנה שעומדת בפתחינו,

והתחלות של התמודדויות לא פשוטות,

אז הצלחתי לשבש את תחילתה של השנה עם אבא שלי,

ואני מניחה שזה יהיה אחד הדברים היחידים שהוא יצליח לזכור,

עצוב ומצחיק בכפיפה אחת,

אז אני אתגעגע  לראש השנה

שהדודים מנג'סים לי אחרי כל פרידה מחבר,

 איך לא הפרשתי איזה נכד ,

מוכנה להחליף את כל הבעיות

בניג'וסים על חופן נכדים,

ואסיים ברוח ראש השנה החדשה,

שהיא טורנדו לעומת רוח המישחקים האולימפיים.

שתהיה שנה טובה.