ראש השנה שמח אנשים! ארוחות משפחתיות, מפגשים עם אנשים מבוגרים הם תמיד דרך כיפית לאכול המון אוכל טעים ולשמוע מה אנחנו עושים לא נכון (חחח). מענין מתי ישבו בן גוריון ובגין ואמרו וואו רווקות! זה נושא מענין שצריך לטחון עד דק... הענין הוא שא' באותה תקופה היחסים בין גברים לנשים היה יחס כזה שרווקה היתה נדירה בגדול כמו זברות בנתיבי איילון וב' היה להם ליבש ביצות ולריב עם סאדאת כך שרווקות לא היו מעניינות במיוחד. כך שלא ברור לי מתי רווקות (לגברים ולנשים כאחד) הפכה לגיבנת? ובמיוחד לגיבנת שלגיטימי לצלוב בגינה. מבחינתי גם היום אחרי מותם, אני מעדיפה לחפש איזו ביצה ליבש - לפחות זה פרודוקטיבי.

למזלי אציין שיש לי הורים מקסימים, שלא מציקים, לא מעירים לי ואפילו הודפים את מרבית ההצקות. אמנם מדי פעם אימא שלי מגיעה עם הצעה ל"נסיך" עירקי כלשהו אבל בשם הקוד שלנו - "אנחנו לא מציקים לך ומנגד את יוצאת עם השידוכים שלנו" (ובקיצור - אלמלואיעה"ש - כן כן לא קליט במיוחד) אני יוצאת עם כל אחד מהם: הבחור בלי הצוואר, הבחור עם הרגל הקצרה והארוכה והבחור שמאמין בשכנות טובה כבסיס ליחסים !@#$%^&* לא ברור מתי היא נקודת האיזון אבל החל מגיל מסוים נוצר קשר הפוך בין גיל וטקט.

לפני כשנה הגעתי לברית ובברית הדודות המבוגרות שלי החליטו לקחת את הגיבנת שלי ולהביע עמדתן בנושא. עלי לציין שלרוב אני ילדה טובה. אני לא אענה לנשים בנות שמונים מפאת גילן, לפחות עד שמגיעים לנקודה קריטית שאני אוהבת לקרוא לה נקודת ה"חפפה". בנקודה זו אני מתחילה לענות ולהציג את אותה דמות שלעיתים אני נאלצת להציג בעבודה שלי, דמות שגורמת לעו"ד של גביה להלחץ (וידוי שלו - לא שלי). איך שאני רואה את זה לכל אדם יש גיבנת. מתישהו הוחלט להתעלם מכל נימוס בסיסי ולהעיר לי על "חולשותיי". אני מצידי החלטתי להסית את "האש" לכיוונים אחרים. לאחת הדודות שלי יש בן. באותו החודש הבן פוטר מעבודתו בעולם ההייטק ואני (ברגע לא ממש נאור - נק' החפפה) ציינתי :"שכל כך קשה לגבר לאבד פרנסה. זה שולל ממנו את כל הגבריות. איך הוא יכול להסתכל לאישתו בעיניים ולדעת שאינו יכול לפרנס אותה?" והמשכתי עוד ועוד לנגן על הנקודה הטיפשית הזו. באותו הרגע הרגשתי את ידה של אימי על הרגל שלי. זה היה הסימן להפסיק. אותה זקנה כל כך התעצבה שכבר לא טרחה לציין את הביקורתיות שלי, הנוקשות שלי וכל אותן תכונות שלדעתה הביאו אותי למצבי "העגום". מאז מתוך כבוד לאימי אני לא חוזרת על הרוע הצרוף שהצגתי באותה ברית במיוחד שמדובר בבחור מקסים שהיה מובטל בדיוק באותו החודש... אני פשוט אומרת למה לא להיות נחמדים? התא המשפחתי במילא מתפורר. לא כדאי שאם כבר נפגשים - אנשים לא יסבלו בארוחות משפחתיות? אלא פשוט יבלו אחד עם השני וינסו להכיר את האדם מולם ולא את הדמות שהם קיוו שיהיה?

אז אני רוצה לאחל לכל מי שקורא את הפוסט שלי, שתהיה שנה טובה! מלאה בברכות כנות! וכמובן בלי קשר  - מי יתן ואלת החניה תהיה איתכם.