| ״אני עכשיו פתאום קולט ששלוש שנים אני מטייל.״. הוא התחיל למנות את תקופות הנדידה השונות, אני לא רציתי להקשיב. ובכלל מי יכול באמת להקשיב כשכל חברי הקבוצה שלו עומדים מאחורינו ומתארגנים ליציאה. ״חבל שאתה נוסע.״ אני פולטת סוף סוף את מה שלא יכולתי בלעדיו. כל היום ציפיתי לראות אותו. כשהחלטתי בספונטניות להצטרף לטרק מחר עם כמה בחורים שפגשתי בצהריים, מצאתי עצמי מגולגלת בין מפגשים שונים. הוא איתר אותי באחד מהם, בכוונה או שלא בכוונה. מישהו ניסה להסב את תשומת לבי לחישוב כזה או אחר. הוא הסביר משהו לשני בחורים אחרים. ״כן״, אמרתי, אבי עשה את זה קודם, בגלל זה רציתי לשמוע מה יש לו לומר. - אז בואי נקשיב לו. - אני מקשיבה. אבי קלט את השיחה הצדדית ואמר - ״היא מקשיבה לי. זה מה שהיא עושה הכי טוב״. רגע לפני שיצאו קבעתי עם קרן. ״אז קבענו״, אבי אמר כשהוא מסתכל עלי. אבל התכניות התפוגגו שוב. ועכשיו שנינו מוקפים באנשים. והוא מקשקש. ״הכל לטובה״, הוא אומר. אני מגלגלת עיניים. ״אני לא מאמינה בזה.״ ״אני כן״, הוא אומר ומסביר לי פסוק מהברית החדשה על הדברים המתחברים יחד למי שמאמין. זה לא ממש עניין של אמונה, אני חושבת. במצבים של כאב אני הופכת מרירה במיוחד ודוחה כל נחמה אופטימיסטית בשאט נפש. השתדלתי שזה לא יהיה כך עד עכשיו. השתדלתי לחיות ברגע. הסכמתי להיסחף לדיבורים על אמונה, על חיבור, על שחרור השלילי שאיננו זקוקים לו. ברגע הראשון שהכרנו ידעתי מיד מה אני מרגישה. ישבתי עם שלוש בנות מהקבוצה שלו שהזמינו אותי לארוחת ערב שבישלו. היה טעים. הוא שאל לשמי מהר מאוד, וראיתי איך מהר מאוד הוא גם מאבד עניין. לא סוגר דלת, אבל יוצא מבלי להתחייב על המשך ערב משותף. עם הבנות כמובן. בלילה נפגשנו אתו, וביחד עברנו מתחנת בילוי אחת למשנתה. לילה קר, עיר זרה. צחקתי המון. התפתלתי מרוב צחוק. הוא שיחק אתי במשחקים ומהר ממה שציפיתי הצהרתי שנכון, אני בעניין, אבל אני מרגישה בגבול ולא אחצה אותו. הכל בחן ובצחוק כמובן. אבל החיבור היה מדובר. וחזק מאוד. והזמנו זה לזה שתייה. ואמרתי לו ״בוא נלך״ חמש דקות אחרי שנכנסנו למסיבה האחרונה. וידעתי שיבוא. כשחיכינו לקרן בחוץ חיבקתי אותו. הוא סידר את כובעו על ראשי. בדרך הביתה ידי הייתה שלובה בידו בתוך כיס הז׳קט ההודי שלו. קרן לא הבחינה בכך. באמת שלא, כך גיליתי אחר כך. צחקתי המון. אהבתי את הכוח של מה שנרקם באבחה. יותר מפלירטוט. למחרת צהריים יחד. הוא בא בבוקר להוסטל עם חבר, קשקש עם כולם וניסינו לקבוע. מהר מאוד התייאש מניסוח המשפטים המתאימים כדי להסביר לי להיכן להגיע. ״אתה יודע מה״ - אני מנסה לעזור לו ומתחילה לתאר נקודה שנראית לי קרובה מספיק למקום מפגשנו וברורה מספיק להסבר. ״את יודעת מה״ - הוא קוטע אותי. ״בואי נקבע בפלזה דה ארמס ב12״. ״איפה?״ אני מדברת בטון מרים גבה. ״על המזרקה באמצע.״ ״12 וחצי?״ אני חצי שואלת. ״כן״ הוא חושב ומסתכל מעלה, ״עדיף״. ב12:27 אני מסתכלת על השעון וחושבת ששוב אני מקדימה. חושבת איך אני מתנצלת ואומרת שאני דייקנית או מקדימה רק מפני ששנים נאלצתי להלחם בחולמנות שלי ובאיחוריי הכרוניים. אני מתקרבת אל המזרקה ומתחילה להקיף אותה. משווה לעצמי מבט סתמי, רק חצי מחפשת, רק חצי מצפה. הוא קורא בשמי, יושב על דופן בריכת המזרקה... בארוחה כשלתי לחיות את הרגע. המבוכה מן האינטימיות של הלילה הראשון השתלטה עליי. הרגשתי שהקרח לא נשבר. שאני לא סותמת, שאני רק לכאורה קשובה. חזרתי וחיטטתי בפייסבוק שלי. מה הוא עלול למצוא עכשיו כשאנחנו חברים שם, לשם התקשורת בחו״ל כמובן. מצאתי את הקטע של קרישנמורטי. הניסיון לשחזר את החוויה הוא המפנה מקום לכאב. זה מה שזה היה, ידעתי בבהירות. הייתי כל כך מוקסמת, אך הארעיות, שהיא תמיד רק בחצייה ארעית באמת, הכאיבה לי. למה להכניס ולהוציא נפשות כל כך מהר מחייך? אני לא בנויה לזה. ועכשיו הוא זורק שהכל לטובה. שייחנק עם ההכל לטובה שלו. אני הקשבתי, באמת הקשבתי. ואני יודעת שאין כאן זדון. אני מבינה שמדובר באמונה. כל ליל אמש כיבדתי את האמונה הזו בזמן ששכב במיטה לצדי, הצהיר שלא ינשק אותי והודה שלשם שינוי הוא לא נהנה לבלבל בחורה. הייתי מאושרת. לא רק בגללו, אבל הייתי מאושרת להיות מאושרת לצדו. אני גם מבינה את החלום הזה, לקיים רק את מה שאמיתי, את מה שאנחנו בוחרים לשמור לנו לכל החיים. לא לזהם ולשרוט את הנפש באינטימיות רגעית. אבל אני חולמת עד הסוף. אולי מאוד לא רציונלית, מסרבת לראות את המכשולים. האמוניים, הגיליים או מה שלא יהיה. ״את יורדת למטה?״ ״לא.״ הוא קם ומחבק אותי. למה כולם פה לעזאזל. אני רוצה את הרגע הזה לבד אתו. מרירות של חלום שנותץ. של משהו שהייתי חייבת לבדוק, אולי בפעם המאה, אולי לראשונה בחיי, אין לי מושג. ״נהיה בקשר, כזה או אחר״, הוא אומר ומכבה לי את האור. החלום הזה לא היה ראוי לחלמו יותר עבורו. הוא נווד. אני גם כאן, רחוק כל כך מהבית, רוצה רק עוד שנייה. שהזמן יעצור ואוכל להרגיש עוד קצת אושר. רק אנשים שאני אוהבת עוצרים לי את הזמן. רק אלו המקיימים עמי דיאלוג מרגש ומנותק מרצף הפעולות הכסחני הזה. והוא פועל, מחפש במרץ. אני עוד חושבת, עוד שוגה בחלומות, ועוד ממשיכה לקוות שבאפס קצהו של לבו החם והרחב, משהו עצר לרגע יחד אתי. |