בית הקברות היהודי החדש בפראג - המשך

‎6

סביבה וחיות פראג

4 תגובות יום שלישי, 18/9/12, 10:25

אני דורכת על הדשא הרטוב בין המצבות. הייתי צריכה לנעול נעליים רגילות ולא את הכפכפים - חושבת לעצמי.

אמילי.

מצבה צנועה קטנה שכמעט כולה מכוסה בקיסוס.

מי היית, אמילי? איך נראת? איך צחקת? איזה חיים היו לך? אני מזיזה את הקיסוס.

1889-1919

בת שלושים.

אהבת, רקדת, הרמת את פנייך לשמש והרוח ועכשיו אני מי שמשום מה משוטט כאן, היחידה שזוכרת את אמילי בת השלושים שמתה בתחילת המאה שעברה ושהמצבה שלה עוד מעט תאכל על ידי הקיסוס הירוק.

קרני השמש בצמרות העצים, בין המצבות כמו בין הרי הסלעים.

המצבות עומדות כמו גברים מדוכדכים לבושים בשחור.

חלק כבר טובע בירק העקשני

ייצוגיות, מונומנטליות - אפילו אחרי מותנו אנו רוצים לשמור על מעמדנו, להכריז על הכבוד לנצח.

מי הייתם, תושבי החלל שמתחת לאבן השיש השחורה? המצבות שלכם הן מדהימות והגדרות חלודות.

כל ה"PhD" ו"D.Jur" מסותתים בקפדנות - למה אתם צריכים אותם שם?

איזה בן אדם היית, אדולף פורגאס, הבעלים של חנות בפראג? ישבת עד מאוחר עם אור קטן כשחישבת את הכנסותיך בערב עד שאשתך היתה מגיעה על קצות האצבעות, מניחה את ידה על גבך ולוחשת: "בוא. כבר מאוחר"? והבן שלך, רודולף? איפה הוא מת? בדרך לטרזין? ממחלה בגטו הצפוף?

להרבה מצבות מהמאה ה19 ותחילת המאה ה20 הוסיפו שמות חדשים. באותיות זהבות ליד שמות של סבים וסבתות - נכדים והוריהם שהושמדו בשואה. 5, 10, 13 שמות ויותר.

שוב תולשת את הקיסוס. לצערי כבר לא רואים את מה שרשום.

שם מאחורי הגדר רועשת עיר גדולה ויפה. חשמליות, מכוניות, גורדי שחקים עם קניונים ומשרדים. כאן מימד אחר

ופראנצל האהוב שלנצח נשאר בן חמש

אילי הון, פרופסורים, דוקטורים - מצבות משפחתיות. איזה יופי של חיים היו להם אם אפילו אחרי מותם, אחרי כל השנים שחלפו, השגשוג, הפאר - הם עדיין כאן כמו שולחן ערוך בטרקלין החשוך של Miss Havisham

ושוב שמות באותיות זוהרות קטנות יותר - Treblinka, Osventsim, Birkenau - ילדים ונכדים של אנשים שכל כך השתדלו לבנות יציבות מהשיש השחור המבריק מוקף קישוט מורכב של ורדים בגדר מתכת

הנסיכה הצעירה. הארמון הזה נבנה בשבילך על ידי ההורים שלך.

איזה שם יפה היה לך - אדל. אדל בת ה18.

והינה אבא שלך.

אחד מול השניה.

זמן ללכת.

ורושקה הבלתי נשכחת שלנו. איפה היא ששמה מסותת בצורה מפליאה? איפה כל אלא שנשבעו שלא ישכחו? לא היה להם כסף לארמון לנסיכה שלהם. את כל האהבה הם הכניסו לכיתוב שכאילו עשוי על ידי נערה עדינה שאוהבת לחלום בהקיץ ליד החלון בכיתת הגימנסיה שלה
ורושקה הבלתי נשכחת

to be continued

דרג את התוכן: