כל שבת שניה היינו עומדים ליד ברזלי הכניסה שהובילו אל תוככי איצטדיון הכדורגל על שם עימנואל די. קצת מצחיק היה לקרוא למגרש הכורכר שדשא סירב לצמוח עליו ושגבל בצידו המערבי בבית המטבחיים של רמת גן ובבית הקברות של חסידי וויזני'ץ ובצידו הצפוני היו בתיו הדלים של שיכון ו' שאנחנו חשבנו שהם מופלאים כיון שממרפסתם ניתן היה לראות את כל המגרש הכדורגל שצידו הדרומי הגביה עצמו אל מול צידו הצפוני. השער בצד הדרומי גבל ממש בחומת המגרש והוא זכור לנו לדראון עולם. זה השער שבדקה ה-88 הבקיע צוויג מנס-ציונה את שער הנצחון שהותיר אותנו בליגה א' וזה השער שבו ספג טופמן ארבעה שערים היחל מהדקה ה-70 מביתר ירושליים שגם היא עלתה ללאומית על חשבוננו. ליד הברזלים היינו מכפיפים את קומתינו ומצעירים את גילנו ומשימים עצמנו כילדים ואפילו לא התביישנו להזיל ריר על החולצה הכל על מנת שאנשים מבוגרים יכניסו אותנו פנימה בחינם כי לכל מבוגר הותר להכניס ילד במחיר כרטיס הבוגר שלו. (בדיוק את ההיפך היינו עושים בערב כאשר ניסינו להכנס לסרטים שבאים ניתן היה לחזות בבדל שד או ישבן נשי ואשר סווגו כ"רק למבו גרים" - אז היינו זוקפים את ראשינו מסמנים זיפים על לחיינו ופוסעים בהילוך מתנדנד כשבהונותינו נעוצים בחגורה ומצביעים לעבר מבושינו הנסערים.) כששזכינו סוף-סוף להידחק ולמצוא מקום על ספסלי הבטון ציפינו בהערצה לחזות במושא הערצתנו והיו אלו כמובן שחקני מכבי רמת עמידר. ויותר מכולם אהבנו את משה רוזנר וביכינו את מר גורלנו על כך שהוא סיים את לימודיו שנה לפני שאנחנו נכנסנו לכיתה א' בבית-ספר מכלל והרבה שנים לפני שאבי דואן שלמד בא-2 נהיה מנהל קבוצת הכדורגל וחבר כנסת בקדימה שזכה לתהילת רגע כאשר כמעט ומונה לשר הרווחה בממשלת נתניהו. אלו הזכרונות שעלו מבעד לדמעות כאשר קראתי על מותו של "הבלם האגדי" משה רוזנר והוא בן 67 שמעולם לא פגשתי פנים-אל-פנים. אני זוכר את בלוריתו ואת עוצמת נגיחתו ואיך ברגעים הקשים כאשר ההתקפה התקשתה לכבוש קראנו לרוזנר שיעלה וינגח. אני לא זוכר שאי פעם הוא כבש בנגיחה אבל זה כבר ענין של הגיל שלי. http://www.nrg.co.il/online/ 71/ART2/403/ 908.html?hp=71&cat=7101&loc=67
|