זהו פוסט ראשון ולכן סליחה מראש אם הוא לא הכי ברור

פתאום באמצע החיים צריך לבחור במי מבין בני המשפחה צריך לתמוך יותר - האם בילדים בבת הזוג או באמאהות.

אנחנו נלחמים כבר זמן רב עם מחלה ממארת, לפרקים היה נדמה שיכולנו לה וישנה הטבה (עוד בסוכות השנה קיבלנו אישור לכך), והנה היא פרצה שוב בגדול. נוזלים נמצאים בריאות קשיי נשימה ושאר מרעין.

לפני כששה שבועות פנינו לבית חולים בכרמל לקבלת טיפול - לאחר שנקזו מה שנקזו שלחו אותנו הביתה למרות שאלותינו שנותרו ללא מענה - מין אטימות שכזו, ככה החלטנו אנחנו רופאים, קרובים שתי אצבעות לאלוהים, חברים שלו.

לאחר שבוע חלה החמרה ופנינו לבית חולים אחר הגדול בחיפה - שם הוכנסנו לטיפול במהירות עודכנו במה שקורה ותוך שעתיים היתה תוכנית פעולה כיצד לנסות להילחם במחלה.

ולמה אני כותב כאן - כי פתאום התברר לנו, דברים שהיו ברורים לנו תמיד - שניתן לדבר עם הצוות, ניתן לקבל עידוד מהצוות, אפילו בניירת אין צורך לטפל לבד עוזרים לך, התפקיד שלנו לעודד ולעזור לחולה, ואיזה שינוי חל בחולה, מסוגלת לקום להלך לאכול שוב - דברים קטנים שכל כך מעודדים.

ויש גם אנשים מבחוץ שפתאום אתה נחשף אליהם. אנשים שהם בכלל לא בחוג מכריך או החוגים החברתיים שאנחנו מסתובבים בהם. אנשים שעוזרים כי הם פשוט אנושיים. החל מרוקחים ובתי מרקחת ללא מטרות רווח, וכלה באנשי דת שלא מבקשים כל שכר לעמלם וגם לא תרומה. ישנה מן הרגשה שקיימת כאן עזרה הדדית ללא תמיכה מהמדינה על שלל משרדיה. הם לא מחפשים פרסומת ושמם עובר מפה לאוזן.

אנו מרגישים חזקים ומחוזקים

ולכן נאמר להם רק מילה אחת

תודה