אל פומר היה כתוב בפתק, מוזר היא חשבה...אל פומר, מה זה אומר...?

להפסיק לעשן? אל עישון?

היא זכרה קצת ספרדית מהטיול ההוא, אבל לא הצליחה להבין בדיוק את פשר המילים.

הסתובבה כמבקשת לשאול, אבל נעצרה, פתאום שמה לב כי רשום על הפתק בשפות

נוספות, stop smoking היא קראה...והתחילה להיזכר במעומעם ביום ההוא.

אבל היא לא ידעה שרק 20 דקות קודם לכן אוהד עוד החזיק בידו את הפתק, שלמעשה

היה אריזה של  תחליף לסיגריה או למען הדיוק, סיגריה לגמילה מעישון שהם קנו יחד בטיול ההוא בברצלונה, ששבוע

ויום אחריו היא הלכה עם ההוא שהוא לא רוצה אפילו להזכיר את השם שלו. הבן זונה הזה וגם היא כוסאאמק

עליה, שבוע ויום אחרי הטיול היא קמה והלכה, אמרה שהיא חייבת לבדוק, חייבת לדעת, כי

ככה אי אפשר לחיות...ומה איתי? מה איתנו?הוא זוכר ששאל אותה, מה היה כל הטיול

הזה ביחד אחיזת עיניים? מה?! הוא עמד המום מולה.

"אם זה באמת זה, תחכה לי כאן ב-24/7 בדיוק בעוד שנה, הסתכלה בשעון ואמרה ב-17:24, יכול להיות שאני קצת

 אאחר ויכול להיות שלא...אתה מכיר אותי...אבל זה דבר שאני חייבת לעשות, בשבילי, בשביל שנינו".

היה לו הרבה מה לומר, אבל הוא שתק, כנראה מגודל השוק וההלם ואחרי שהיא נפרדה ממנו בנשיקה קלה על הלחי

ומבט עצוב והוא עוד עומד שם קפוא ודומם, מסתכל דרכה ולא רואה כלום, חוץ מדמות מטשטשת שמתרחקת ממנו.

שתלך קיבינימאט סינן אח"כ והתחיל לקלל את כל העולם.

עברו עוד איזה יום או יומיים הוא כבר לא זוכר, הוא איבד תחושת זמן, הכל התחבר לו ליום אחד ארוך, אולי אפילו

שלושה ימים עברו ואז הוא קם מהמיטה והחליט להפטר מכל הזכרונות כי ככה יהיה יותר טוב, להתנקות מהכל.

חוץ מאת הסיגריה לגמילה מעישון, הוא נזכר איך הם עברו יחד מחובקים ליד הדוכן של האיש המוזר בפינת הכיכר

ואז ככה סתם בפרץ של ספונטניות הוא אמר לה: "את יודעת, בשבילך אני מוכן להפסיק לעשן"...הוא זוכר את התגובה

שלה, קצת מופתעת, מבט מוחמא, "באמת? בשבילי? נראה אותך מפסיק אתה סתם אומר..." היא הקניטה אותו.

עכשיו הוא עומד שוב במקום ההוא שעמד בו לפני שנה בשיחה ההיא, מחזיק את הסיגריה בידו מתלבט אם

לפתוח או לא, אם היא תגיע או לא, נאחז בסיגריה כבזיכרון אחרון, כמה הוא רוצה שהיא תבוא, אפילו רק כדי לראות

אותה, רק כדי לקחת עוד זיכרון אחד ממנה, כדי שיכול לומר לה את מה שהוא באמת רוצה, כי אז הוא לא הצליח לומר

אפילו מילה.

והזמן עובר ועובר לו, השעה 17:33 ושום סימן ממנה, יש מצב שהיא מאחרת כרגיל הוא מנסה להרגיע את עצמו, או

שבכלל היא לא זוכרת..הספק מקטר מצידו השני...ככה הדיאלוג הפנימי שלו נמשך 27 דקות. הוא הסתכל שוב בשעון

17:51 עוד מעט 18:00 וזכר לקיומה לא הופיע, רמז להגעתה לא הפציע.

את מספר הפלאפון הוא לא החליף, אז אם היא באמת מאחרת אז יכלה לשלוח הודעה לפחות או משהו אמר לעצמו...הוא הוציא את הסיגריה מהאריזה שלה והתחיל

לעשן אותה לאט לאט, לוקח כל שאיפה עמוק פנימה, מרגיש את הצריבה, את הטעם המוזר של התחליף של הסיגריה

לגמילה, מסתכל על האפר נופל על המדרכה ומתפזר לו ברוח...כך לאט לאט סיים את הסיגריה, קימט בכוח את

העטיפה בידו והשליכה לריצפה ליד הבדל הלוחש,

"שתזדיין היא והסיגריות שלה", אמר והלך.