היא באה אליי לפעמים בחלום... שזופה ופראית, עם החיוך הכי יפה בעולם , גומת חן אחת ועיניים עצובות. לוקח לי זמן לזהות אותה בחלום, אני מסתכלת עליה כמו על גיבורה מסיפור אגדות. יש רגעים שאני מקנאת בה ..קצת. היא היתה לצידי מיום היוולדי ופתאום ... היא נעלמת לי ... אני קוראת לה אך היא לא עונה. יש לי חור באמצע החיים, ריקנות לא מוסברת. ולחור הזה יש רצון משלו ושאיפות , ויצרים, וכל הזמן הוא מחפש איך להתמלא ולספק את יצרו. פעם ... האמנתי שכל חור סופו להתמלא. בד"כ אני מסתדרת עם כאב, אבל הכאב הזה קצת גדול עליי אני מודה.אני מביטה הצידה מחכה שהוא יעלם, עוצמת עיניים חזק חזק , מתחננת רק שילך ממני, שיעלם אך גם אז הוא שם, עקשן ומסרב ללכת ממני. אני קמה כמעט בלי חשק, מתקלחת, מתלבשת עם רמיזה פרובקטיבית, מתאפרת, מסדרת את השיער, מתבשמת ומתקשטת לי.חייבת לברוח קצת מהשגרה מדי פעם.... לפני שאאבד את מעט השפיות שנותרה בי. תוך 20 דק' מגיעה חברה לאסוף אותי ... אני מובלת.... מגיעים למועדון אני עושה סריקה מהירה ובורחת קצת לשירותים. כמה בובות יפות חולקות מראה אחת בודקות כל הזמן ש"כל הציוד במקום", מתקנות את ההסוואה ונפלטות שוב.... אל העשן, הרעש והזימה... לרקוד, לשתות ולצחוק בקולי קולות.
אני חוצה את הרחבה מסתכלים עלי מכל עבר, מחייכים, עושים עיניים , מנסים ל"אבחן" אותי... אני תוהה מי אלה בכלל? ממה אני בורחת ? לאן? למה? רוב האנשים בעולם חיים עם מה שיש, מתרגלים. ואני.... אני רוצה לשנות את העולם כולו... כנראה שאני במיעוט. משהו לא בסדר פה, משהו חסר. נמאס לי מהבקרים הלחוצים... מהמירוץ אחרי ההישרדות היום , מהעבודה הזו שנוטלת ממני כל פיסת אופטימיות ותקווה. בעיקר מהלילות הארוכים האלה שאני נמצאת בייאוש מוחלט ולא רק מפני שהאפרוח נוטל ממני את לילותיי היקרים.... ואז היא שוב מופיעה... לוחשת לי בפנים בפנים... די.... די...מספיק! ואני רוצה להקשיב לה בכל כוחי.... לעזוב הכל וללכת אל הלא נודע... להסתכן.... לממש פנטזיות ולתת לשטן שבתוכי אישור... להשתלט על היצר שבי.....לאבד שליטה . וברגע אני חוזרת לעצמי ולמציאות שלי.
|