• "המסתורין אינו טמון בשאלה כיצד העולם קיים, אלא בעובדה שהוא בכללקיים" (ויטגנשטיין)

שכחתי להדליק את הרדיו. המחשבות רצות, הזיכרונות חולפים כמו תוכן עניינים ענק של ספר, שהכמות של המילים והתמונות בו בלתי מוגבלות, ומתחדשות כל הזמן. אך משומה, אנו בני-האדם ככל שאנו צוברים יותר ידע וניסיון, כך דעותינו מתקבעות יותר.

שמונה שנים ורבע שעה לאחר שחיידק אלים ומטורף, שעל-פי מספר גורמים אמור היה להכחיד את העולם המודרני, בכך שהגולם יקום על יוצרו ויחריבו. זה כמובן לא קרה... ואין אחד שמצטער על זה יותר ממני.אלפיים ושמונה שנים (או שאולי זה אלפיים ושתיים-עשרה, אני תמיד מתבלבל) אחרי שההוא נצלב, ובעקבות זה רצחו, עינו, התעללו, אנסו ושרפו יותר אנשים (ובעיקר יהודים), מכל סיבה ומכל גזע. שינוח על משכבו בשלום.

 2008 שנים גרגוריאניות, כג' בטבת תשס"ח, שנת הזובי אצל הסינים ואלוהים יודע בכלל מה התאריך האמיתי של העולם המשוגע הזה, שהיה פה לפני כולנו וימשיך להיות פה הרבה אחרי שהציפיות/ויכוחים הקטנוניים שלנו יסתיימו.אני בדרכי ל-"באר הגדולה", חור שחור ואלמוני על מפת העולם הענקית, למסיבת "מיתיוונים" מודל 2008, הפלישתים סוגרים ממזרח וממערב, ומגדל בבל גבוה מאי-פעם. יצאתי מהבית רק לאחר הספירה לאחור המבישה, אותה ספירה האמורה לגדוע שנה ישנה מלאת אכזבות ולהתחיל "שנה חדשה". אני בז לכל מי שאומר לי שנה טובה ומחכה לשנה מלאת ציפיות שכל אחד אמור להביע בכל רם. וכולם יודעים שרק החלטה אמיתית של האדם מול עצמו, מביאה לשינוי אמיתי, לא איזה חצי משפט על ציפייה לאיזה עתיד טוב, שנאמר על בטן מלאה בירה ועיניים עייפות ואדומות, מהרבה מאוד דברים, אבל בעיקר מאכזבות.

חילוני מאוכזב ממדינה, שאבותיה ירקו דם ובניהם אוכלים בוסר, מתבוססים בחוסר זהות לאומית, ומהללים את הזאב עוד לפני שהפך את עורו לגמרי.

הרצון להיות נאהב, הוא לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה הלאומית. ואנו כמובן מהללים את אלה הנותנים לנו חיבוק דוב, הראשונים מזה שש-מאות שנה שמגנים עלינו מפני העולם "התוקפני" (בפעם האחרונה אלה היו המוסלמים בספרד), אני רק מחכה ליום שבו ישתנו  לדוב האינטרסים ואז הוא יחשוף את ציפורניו. או שהוא פשוט יפער פה גדול ויבלע אותנו, נהיה מדינה מספר סידורי: 0000054, בקונגלומרט ענקי שישאב את העולם מכל המחצבים ואז יתפשט הלאה לגלקסיות רחוקות, בכדי להצדיק את קיומנו האנושי.ניתן להניח שהאדם חוקר את העולם, כי הוא לא מכיר את עצמו, אנו מחפשים תשובה מוחלטת, שתגדיר את הקיום שלנו ותצדיק אותנו בתור יחידים, בתור לאום ובתור המין האנושי. אבל עצם המחשבה על הקיום שלנו היא פרדוקס, כשאין בראשית ברור ואין יעד ידוע באותו חלל ענק שאנו קוראים לו בטעות עתיד, איפה אני נכנס לסיפור הזה בדיוק?

אני נכנס בדיוק לאותה פינה נידחת של היקום שכולנו תופסים, לזמן שלא נקבע מראש, אך בכל זאת הוא סופי, בדרך למסיבה, להכניס עוד מגוון רעלים לגופי ומוחי, עד שלא אזכור מאין באתי, לאן אני הולך ולא אתן לא דין ולא דיין. ולעניות דעתי, מציאות שבנויה על פרדוקסים ולא על היגיון, מן הראוי שנברח ממנה. אני מגיע למסיבה לאחר השיא של הערב, אבל לפני השיא המוסיקלי שלו. אני מגשים את כל היעדים שלשמם יצאתי מהבית: סקס, סמים וטראנס הכרתי. הערב מוצה, אני נרדם באיזה פינה ב"באר הגדולה", ליד הבחורה של אותו ערב, מחכה.

מחכה ליום המחר, שיחזיר אותי לשגרה של עוד יום חסר תוחלת לגבי עצמי והעולם. מחכה כבר להתחלה חדשה, מחכה לאותו רעיון קטן שיעלה ויצית את העולם לחשיבה טובה יותר, מחכה שמחר כבר יהיה יותר טוב, שלא אצטרך לחשוש ממחרתיים, שכבר לא אצטרך לחכות לשנה הבאה להגשים חלומות ולהסתכל אחורה באכזבה על יעדים שלא הושגו.

מחכה...

φ