זהו, זה רשמי- אני חסרת כוחות. הנזלת עייפה אותי, השיעול התיש אותי והחג סחט אותי... ולא משנה כמה אלקטרוקסין אני אקח ובאיזה פורמולה. אבל מה שממש גמר אותי סופית הוא המצפון. (רגע אני כבר ממשיכה לכתוב- מתענגת שנייה על משב רוח מפתיע. נקטע לי חוט המחשבה, טוב מדובר אצלי בחוט ממש דק).

המצפון שלי תמיד עבד שעות נוספות ועל זה יעידו כל חבריי ובעיקר בעלי שידע להגדיר זאת יפה מכולם- "צער החודש". צער החודש היה ה-סיפור שהטריד את מנוחתי באותו החודש וגבר בכל שבוע על כל טרדה אחרת. נהגתי לשבת בערבים ולנתח בקול רם סדרות של מעשים שלי ושל אחרים... מה לא עשיתי בסדר ואיך מתקדמים מכאן הלאה. זה באמת נורא? הייתי שואלת, והוא כמעט תמיד צחק והוסיף "צער החודש". בגזרת החברים גם חזרו אלי כבומרנג וליוו אותי משפטי מפתח שלי שהפכו לאמרות שפר כמו "את סולחת לי?" ו-" יצורי מצפון" בקיצור- אני ומצפוני מהווים יחד, כצמד מגובש שלא נפרד, מושא לצחוק שנים רבות.

בשבילי יום כיפור אף פעם לא היה מועד מיוחד וחריג שדרש התנהגות שונה (חוץ מהצום כמובן. יותר נכון מיסורי המצפון על זה שאני לא צמה). יום כיפור היה ככל הימים- יום בו מצטערים ומבקשים סליחה. סליחה שפגעתי, סליחה שלא הקשבתי, סליחה שהעלבתי, סליחה שהגזמתי, סליחה שצחקתי על, סליחה שלא התקשרתי, סליחה שהפרעתי, סליחה שלא עשיתי, סליחה שטעיתי.

אבל בשנים האחרונות משהו השתנה- אני כבר פחות מוטרדת מדברים שפעם הטרידו, פחות מבקשת סליחה (אולי פחות טועה??),  פחות מנתחת, שומעת "צער החודש", פחות משתפת ואולי פחות אכפת לי מדברים שוליים. היום אני משקיעה את האנרגיות במצפון מיוחד- המצפון האימהי!

למה לא הכנתי אוכל? למה לא רשמתי לחוג? למה לא הקראתי סיפור? למה לא הקשבתי? למה לא קניתי? למה קניתי יותר מדי? למה שכחתי לשלוח לגן מה שביקשו? למה לא מלאתי מים בבקבוק? למה איחרתי לאסוף? למה לא קבעתי עם חברים של הילדות? למה אוכלים שוב ביצה לארוחת ערב? כן, ועוד הרבה מצפוני 'למה' קטנים.

על כל מצפוני ה'למה' הקטנים גובר מלך המצפונים- למה צעקתי? מה, אי אפשר להתאפק? למלך המצפונים יש השפעה על כל הממלכה, בגלל זה הוא מלך: הוא קובע את הערכים, הדוגמא האישית, החינוך, הסבלנות... משפיע על איך יגדלו הילדות שלי ואלו נשים הן יהיו.

הכל מתגמד מול המצפון הזה.

אז ביום כיפור הזה אני אבקש סליחה משתי ילדות מתוקות (שחגגו יום הולדת בשבוע שעבר). סליחה על הטעויות שאני עושה בגידולכן, סליחה שעדיין לא קראתי את הספר של מיכל דליות וסליחה שלא מצאתי זמן להירשם לסדנא במכון אדלר (זה ברשימה שלי). אני אוהבת אותכן ומאחלת לכן שתמיד יהיו סביבכן אהבה וסובלנות.

נשיקות, אמא

ספט' 2012

נ.ב

לנושא אחר- מה לעזאזל אני אמורה לעשות עם הילדות בשעות שהוא יצום?

ואפרופו יסורי מצפון-

נעבור גם לחג אחר