שלושים שנה לטבח בסברה ושתילה: עדות אישית

TheMarker Cafeגלית א'פרטים יימסרו בהמשךשלושים שנה לטבח בסברה ושתילה: עדות אישית

פרטים יימסרו בהמשך

שלושים שנה לטבח בסברה ושתילה: עדות אישית

‎64

אקטואליה סברה ושתילה לבנון

177 תגובות יום חמישי, 20/9/12, 07:12

שלושים שנה הסתובב ש' עם הסיפור הזה ולא דיבר עליו עם איש. גם כשהתקשרו לפני כמה שנים תחקירני הסרט "ואלס עם באשיר", שאיתרו אותו בארץ מגוריו הנוכחית, ואמרו שכל חבריו מסרו את גרסתם והזכירו את שמו, סירב לשתף פעולה ואמר שאינו זוכר כלום. לא רצה לדבר על זה, הרגיש שאין לו כוחות להתמודד עם הזיכרון וגם את הסרט לא ראה.

בראש השנה האחרון בשיחה עם אשתו דיברו על מנהגי החג. התפוח בדבש עורר את הזיכרון ואז נפרץ הסכר והוא סיפר לה הכול. אחר כך כבר מצא את האומץ לשחזר הכול ולשתף עוד כמה חברים ובהם אני. הוא ביקש לפרסם את הדברים בעילום שם, "אולי האלמוניות הווירטואלית תחפה על הכתם הזה בנפש שלי..."

ש' היה חייל שריון בן 19, תלמיד ישיבה לשעבר שעזב את הישיבה ואת הדת כמה חודשים לפני הגיוס. הטבח בסברה ושתילה "גרם לי הלם קרב, שבסופו הצבא זרק אותי משורותיו והשתחררתי," הוא מספר היום.

זה היה ביום שישי בצהריים. הטנקים של הפלוגה שלי, מגדוד טנקי מרכבה שהיה ממוקם לא רחוק מיריחו, ישבו בכביש עפר שהקיף את שדה התעופה של בירות. משאית צבא הביאה לנו ציוד לחג, שכלל דבש, ביצים וכל מיני מצרכים, שהיינו מחליפים עם המקומיים תמורת חשיש משובח. בכסף ישראלי היינו קונים בסופרמרקט השכונתי 7UP שלא היה בארץ וממתקים וגם סיגריות קנט זולות בהרבה מאשר בארץ.

באשיר ג'ומאייל נרצח יומיים קודם לכן ואמרו לנו שאנחנו עוברים לגזרה אחרת. היינו צריכים לנסוע עם הטנקים כי לא היה זמן להביא מובילים, וגם כי במגדלים הקרובים היו פלסטינים שישבו על המרפסות וירו על כלי רכב צבאיים שנסעו בכביש.בדרך העפר שליד השדה עלה הטנק שלנו על תלולית בשביל וכל המצרכים ששמנו בסל הצריח התרסקו לתוך הטנק. תבניות ביצים וצנצנות דבש הכתימו את הבגדים שלנו ולא היה זמן להחליף מדים כי היינו בתנועה. אחרי שעתיים בערך הגענו לגדר, שהייתה מעין חומת אבנים בגובה שלושה מטרים. הקודקודים ישבו כמה מאות מטרים משם בקומה החמישית של בניין נטוש. כל הקצינים היו שם והשקיפו לתוך המחנה.

שעה שעתיים אחר כך הגיעו כשבעים פלנגיסטים במדים מצוחצחים ונעליים מבריקות. היו להם רובי גליל ישראלים ואפודים חדשים מעוררי קנאה. לנו היו גלילונים מקוצרים ואפודים מצ'וקמקים. הם עמדו בשלישיות ורקעו ברגליים בסוג של תרגילי סדר, בזמן שהמפקד שלהם עלה לדבר עם המח"ט או האוגדונר שהיה בנקודת התצפית בקומה החמישית.

התחיל להחשיך ואנחנו חיכינו להוראות כדי לדעת מה עושים. מי שהיה צריך להשתין נאלץ לצאת מהדלת האחורית של המרכבה. כל המדפים היו סגורים למקרה שאיזה צלף פלסטיני מעבר לגדר ירה עלינו. חצי שעה אחר כך הגיע מאיפשהו טרקטור שופל ישראלי. הטנקים שלנו עמדו צמוד לחומה והיינו צריכים להזיז אותם כדי לתת גישה לשופל. היינו שני טנקים מסוג מרכבה וזחל"ם אחד של צנחנים שישבו לידינו.

הפלנגיסטים המשיכו בתרגילי הסדר שלהם בשלשות בזמן שהשופל פער חור בחומה. אנחנו יכולנו רק לראות אותם מהפריסקופ של הטנק, לא שמענו אותם. את הדלת האחורית של הטנק השארנו פתוחה. כי היה מחניק בתוך הטנק עם כל הביצים והחלות והדבש שנשפכו. כל פסיעה בתוך הטנק נדמתה כאילו אנחנו מבוססים בבוץ, ועוד קליפה של ביצה נמעכה.

אחרי שהשופל הסתלק, כל הפלנגיסיטים הסתדרו שוב בשלשות לעוד סדרה של תרגילי סדר. ואז הם נכנסו לתוך המחנה. אנחנו נשארנו בתוך הטנקים. המפקד שלהם ביקש מהמפקד שלנו לירות פצצות תאורה מעל המחנה כי התחיל להחשיך. דרך הדלת האחורית התחלנו לשמוע יריות והמון צעקות, בעיקר של נשים, בכי של ילדים ובכלל הרבה צעקות.

במשך כל הלילה, בערך כל רבע שעה, הנגמ"ש שלידינו ירה פצצות תאורה מעל המחנה. הן ירדו באור מסנוור, לאט, עם מצנח קטן, ועשו הרבה אור. כשאחת כבתה, היו יורים עוד אחת. הרבה לא קרה אצלנו. בין פצצה לפצצה נרדמנו והבגדים שלנו עדין מלאים דבש וביצים. נהג הטנק ישן על הכיסא שלו, הטען ישן מתחת לקנה, המפקד זחל למטה לכיוון הדלת האחורית ונרדם על רצפת הטנק, אני הייתי תותחן וישנתי על הכיסא שלי עם הראש שעון על הכוונת. המשקפיים התעקמו לי וישבו עליי מוזר.

בבוקר התעוררנו ויצאנו החוצה. צעקות ובכי מכל עבר. עלינו על הטנק וראינו מעבר לחומה, בכניסות לבתים מוטלות גופות בכל מיני זוויות מוזרות. החיילים האחרים התחילו לצעוק לנו ולדבר בינינו שהורגים שם את כולם ומה עושים...

המ"כ שלנו היה נפל טיס שהיה אפוף לחלוטין ולא ידע מה נעשה סביבו. הוא הלך לדבר עם הקודקודים שישבו בקומה החמישית. הוא חזר ואמר שהם רואים משם הכול ושאנחנו לא מתערבים. זה סכסוך מקומי בין הפלנגות לפלסטינים. ובכל מקרה הם מדווחים לכל הקצינים הבכירים מה קורה שם וכרגע אין הוראות לעשות משהו אז אנחנו פה יושבים עד שנקבל פקודה. כבר היה צהרים והתחלנו לנקות ולשטוף את הטנק. כיבסנו חלק מגופיות הטריקו שלנו ותלינו על חבל מאולתר בין שני הטנקים. היה לנו די הרבה מים בג'ריקנים. הצעקות והצרחות מעבר לחומה נמשכו ולא ידענו מה לעשות. מחכים לפקודה...

בצהריים שמעתי את חבר שלי אורן. הוא עמד על צריח הטנק שלו והציץ מעבר לגדר וצעק לעבר הקומה החמישית "זה טבח. הם הורגים שם את כולם". עדיין לא קיבלנו שום הוראה.

דרך פרצה בגדר ברח בחור צעיר, בערך בן עשרים, נראה מעט מבוגר ממני - אני הייתי בן 19 - ובעקבותיו רץ פלנגיסט עם גליל חדש ואפוד חדש. הבחור נעמד מאחוריי ותפס אותי בכתפיים. הוא היה יחף, לבוש מכנסיים קצרים וגופיה קרועה וישנה. הוא הסריח מפחד, ריח ממש דוחה ומבחיל כמו של קיא וזיעה חריפה. הוא דיבר אליי ובכה שהפלנגיסט רוצה להרוג אותו ושאעזור לו. הוא צעק באנגלית HELP HELP, ובערבית, מלמל ובכה שההוא הרג את כולם ורוצה להרוג גם אותו ושאציל אותו. הבטתי במפקד נבוך ושאלתי אותו מה לעשות. המפקד חייך וקרץ אליי ואמר, "תן להם לעשות את העבודה השחורה," וסימן לפלנגיסט שהוא יכול לגרור את הפלסטיני הבוכה מאחוריי. הוא תפס אותו בעורף והלך אתו שלושה-ארבעה צעדים. הבחור המשיך להתחנן ולהסתכל עליי ועל הפלנגיסט והתחנן שנרחם עליו. הפלנגיסט ירה לו כדור בברך. הפלסטיני התחיל לצרוח מכאבים וירד על הברכיים שלו וזעק שיצילו אותו. הפלנגיסט ירה בו כדור נוסף בבטן וכשהוא התקפל מולו על הרצפה, הראש שלו כמעט נוגע בנעלים של הפלנגיסט. הוא ירה לו עוד כדור בראש ואז נהייה שקט.

הבטתי בזה בהלם מוחלט. זו הייתה פעם ראשונה שראיתי את המוות קרוב כל-כך. הפלנגיסט נעלם שוב מעבר לחומה וחזר לתוך מחנה הפליטים. מכוניות מרצדס עם תעודות עיתונאי התחילו להגיע. המפקד שלנו הכריז על האזור שטח צבאי סגור ואסור לכניסה. שמעתי אותם מתווכחים בעברית. זה היה כתב של טיים מגזין. הוא אמר שמרכזים את כולם, ילדים, זקנים ונשים, במגרש הכדורגל ויורים בהם בשורה ושאנחנו צריכים לעשות משהו. המפקד מהקומה החמישית ירד והתחיל לצעוק עליו שלא יגיד לו מה לעשות ושזה שטח צבאי ואסור לו להיות פה. הוא צעק עליו בחזרה שהוא עכשיו בא מהצד השני של המחנה ובצד ההוא הרשו להם להיכנס, ושהכול מלא דם וזה זוועה מה שקורה שם.

גם אנחנו התחלנו לשאול בחוסר נחת מה עושים ומה קורה ולמי מחכים. הוא אמר שזה חג עכשיו ורפול מדבר עם בגין ושאולי בגלל שזה חג לא רוצים לדבר עם בגין בטלפון וכרגע אין החלטה ואין פקודה.

שוב הגיעה מכונית של הצלב האדום והתלוננה אצל המפקד מהקומה החמישית שהפלנגיסטים יורים בכולם ולא מרשים להם לטפל בפצועים. המפקד אמר לו שהוא מעביר את המידע הלאה וברגע שתהיה החלטה נקבל פקודה ונזוז. זה סכסוך פנימי לבנוני.

לקראת הערב שלמחרת (!) אמרו לנו להיכנס. רוב הפלנגיסטים כבר יצאו. אמרו לנו להחנות את הטנקים מול אחד הבניינים שם. מישהו בחליפה הגיע לדבר עם המפקד מהקומה החמישית. אמרו לנו שיש סוכן של המוסד בתוך המחנה ושהוא יאותת לנו. נכנסנו ובכל כניסה של בית היו גופות על המדרגות ודם נוזל בכל המדרגות. היה סירחון נוראי של גופות ודם חמוץ. עלינו לקומה הראשונה. הדלתות היו פתוחות ובכל חדר היו גופות על המיטות, על הרצפה, במסדרון, שוכבות על הגב עם חורים של כדורים. נשים עם ילדים ותינוקות שעונים מול הדלת. מתים כולם. חלק מהגופות נראו כאילו דקרו אותן בסכין או בחרב. נשים בלי בגדים או איזה שמלה חצי קרועה, שוכבות על הגב עם כדור בראש.

לא יכולנו להישאר שם וירדנו חזרה לטנק. אחרי שהחשיך קיבלנו סימן מהבהב בפנס מאחד מהחלונות של מרתף הבניין שמולו חנינו. אמרנו בקשר שראינו סימן. בא ג'יפ. איש יצא מהבניין, נכנס לג'יפ והם נסעו.

למחרת בבוקר כל האזור היה מלא עיתונאים. הריח היה בלתי נסבל ובכל מקום היו עיתונאים וקריינים מדברים למיקרופון. שלחו אותנו לכיוון מגרש הכדורגל. היו שם שורות-שורות של גופות עטופות ומכוסות בשמיכות וסמרטוטים. טרקטור של הצבא חפר תעלה ודחף את הגופות לתוך התעלה וכיסה אותן בעפר. זה הזכיר לי תמונות מיד ושם של הטבח בבאבי יאר.

ואני לא זוכר יותר. הזמנים התערבלו לי. הייתה לי בחילה והקאתי שוב ושוב. רציתי הביתה ובכיתי כמו ילד קטן.

שלחו אותי הביתה. עליתי עם עוד חבר שלי לג'יפ שלקח אותנו עד ראש הנקרה. משם תפסנו טרמפ לנהריה. אני לא זוכר כלום מאז. איכשהו הגענו לירושלים אחרי נסיעה של יותר מעשר שעות. הלכתי לבית של אימא שלי. חשבתי שהיא תשמח לראות שאני בחיים ושלא מתתי במלחמה. ישבתי שם במטבח. היא ישבה מולי ושתקה, כמו שואלת מה אני רוצה ובשביל מה באתי. אחרי כמה דקות של שתיקה היא שאלה אותי אם אני רוצה לשתות משהו, והביאה לי מים מהברז בכוס חד פעמית. ישבתי שם עוד כמה דקות לא ידעתי מה לומר לה, והיא מסתכלת עלי ועדיין לא מבינה מה היא אמורה לעשות. מאוד רציתי שתחבק אותי - אולי בפעם היחידה בחיים ממש רציתי שיחבקו אותי. אחרי רבע שעה נוספת של שתיקה יצאתי מהבית שלה והלכתי לבית של אחותי. אחותי נתנה לי בגדים חדשים וכיבסה לי את המדים.

לא יודע כמה זמן ישנתי. בלילה היו לי ביעותים ולא יכולתי לעצום את העיניים בלי לראות גופות נופלות עליי. אם הייתי נרדם הייתי חולם שהכרית זה איש מת שאני שוכב עליו, וקמתי מזיע וצועק. רק במשך היום יכולתי להירדם כשהחלון פתוח. בצל ובחושך הייתי מפוחד ומזיע ולא הצלחתי להירדם. המשכתי להקיא וירדתי במשקל. במשך היום הצלחתי לתפקד איכשהו אבל ברגע שלבשתי את המדים התחלתי להזיע ולקבל בחילה ולהקיא.

עברו שבועיים בערך והמפקד מצא אותי אצל אחותי. הוא שכנע אותי לחזור אתו ושהכול יהיה בסדר. נסעתי בג'יפ שלו מירושלים עד לראש הנקרה. ברגע שהגענו לגבול קיבלתי סוג של הלם, ירדתי מהג'יפ והתחלתי ללכת ברגל לכיוון חזרה. לא רציתי לדבר עם אף אחד, רק לבכות ושיעזבו אותי בשקט. צעקתי למי שמתקרב אלי שאני אירה בו ואירה בעצמי ושיעזבו אותי. איכשהו אני זוכר ששוב הייתי בירושלים בבית של אחותי.

היה לי חבר בטירונות בשם תמיר, שאחרי הטירונות עזב את השריון ועבר לשרת בירושלים. הוא אמר לי שבכל פעם שאבוא לירושלים אתקשר אליו ונוכל לצאת ולדבר. התקשרתי אליו ונפגשנו. הוא אמר שיש לו אחות נחמדה שהוא רוצה שאכיר והזמין אותי אליו הביתה לשבת. בסוף השבוע הלכתי לבית של תמיר. האוכל היה ממש טעים ואחותו בכלל לא התייחסה אלי כל הזמן שהייתי שם. פשוט התעלמה לגמרי מהנוכחות שלי. בלילה כולם הלכו לישון ואני נשארתי ער במיטה. ישנתי על מזרון ליד המטבח, היה אור מהירח ולא הצלחתי להירדם.

מאוחר יותר - בערך ב- 2 בלילה - אימא שלו נכנסה עירומה למיטה שלי. לא ניכנס לפרטים מביכים אבל נשארתי הג'יגולו שלה למשך שלוש שנים. אחרי שלושה חודשים מצאו אותי שוטרים צבאיים ועצרו אותי על עריקות. שלחו אותי לכלא. רציתי להתאבד אבל לקחו ממני את שרוכי הנעליים ולא היה איך להתאבד. אחרי כמה ימים בכלא הגעתי למשפט. השופט שאל אותי למה ברחתי לו. התחלתי לבכות, התפרצתי וסיפרתי לו הכול מאז סברה ושתילה. הוא שחרר אותי מהכלא מיד וביקש שאפגוש קב"ן.

חזרתי לבית של האישה ההיא. כל כמה ימים הייתי צריך ללכת להסתכלות. אשפזו אותי בבית משוגעים למשך שבוע בערך. חשבו שאני אתאבד. שוב חזרתי לבית של האישה ההיא לתרפיה מינית. שוב הלכתי לקב"ן ושוב חזרתי לבית שלה למשך חודש או חודשיים. במשך היום ישנתי ובלילה כתבתי המשכתי לרדת במשקל ולהקיא. מדי פעם היו לי סיוטים אבל לאט-לאט הם נעלמו, במיוחד כשישנתי ביום. אם התעוררתי וראיתי אור יום, יכולתי להירדם שוב. אם היה חושך הייתי מתחיל לראות מתים מתהלכים סביבי. כל הגופות שהיו עטופות בסמרטוטים התחילו לזוז או לקפוץ. פתאום הייתי מתעורר בצעקה מזיע כולי. רק כשהיה אור יום יכולתי להירדם בלי בעיות. האוכל אצל האישה הזו היה מעולה וביליתי שם די הרבה זמן. הבת שלה מצאה חבר אחר ועזבה את הבית. תמיר השתחרר מהצבא וירד לארה"ב. אני נשארתי לגור עם האישה הזאת.

אחרי כמה שבועות נוספים ופגישות עם הקב"ן אמרו לי שאם אני רוצה להשתחרר אני צריך לחתום על טופס שאין לי תביעות מהצבא בהווה או בעתיד. שמחתי לחתום ולקבל את תעודת השחרור.

לא מצאו אותי לתת עדות בוועדת כהן. הייתי עריק ואחר כך כנראה חשבו שאני ממילא משוגע ודעתי לא נחשבת...

תמונה מאתר ה-BBC

לא הרבה זמן אחרי זה ירדתי מהארץ ואני חי בחו"ל כבר מאז 1988. הרגשתי מאוכזב מהצורה שהצבא מתייחס לנפגעים שלו. התגייסתי עם פרופיל 89 והשתחררתי בפרופיל 21. כלומר, השינוי בפרופיל הצבאי שלי התרחש בזמן שהייתי באחריות הצבא, אבל החתימו אותי על טופס שאין לי תביעות והתנו את השחרור שלי בחתימה על מסמך לא חוקי, במיוחד בהתחשב במצב הנפשי הלקוי שלי. אני מבסוט שיצאתי מזה בחיים. חבל לי על כל החיילים – חלק מהם היו חברים שלי – שנהרגו במלחמה מיותרת.

דרג את התוכן:

תגובות (177)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

מוטי הרכבי

17/9/16 11:06:

עוד עלילת דם נוסח השמאל. ממש דומה לצליבת ישו. מי שצלב את ישו זה הרומאים, בכנסיה מלמדים שהיהודים אשמים. הפלגנות והמוסלמים רצחו זה את זה שנים. אבל הפעם אפשר להאשים יהודים.

פרטים יימסרו בהמשך

פוסטים פופולאריים

פוסטים אחרונים

שלושים שנה לטבח בסברה ושתילה: עדות אישית

שלושים שנה לטבח בסברה ושתילה: עדות אישית

תגובות (177)

תגובות אחרונות

ארכיון

תגיות

פרופיל