דור ה-Y מכירים?

ודור ה-X גם מכירים?

אז לכו שני דורות אחורה, קרי לרמת הסבא וסבתא שלי, והרי לכם דור ה-U.

מאחר והרבה דורות אחורה מהם אני לא ממש מכיר – אז אני אוכל להתייחס רק למה שאני כן מכיר. דור ה-U.

האנשים שחוגגים 80 פחות או יותר בימים אלו.

האנשים שלא תמיד אנחנו זוכרים לעשות להם כבוד בשאר השנה.

אז סבתא (וסבא אם אתה מחובר שם למעלה) – הנה אחד בשבילכם.

לא להרבה אנשים יש פרספקטיבה של 80 שנה.

שלא לומר לדי מעט.

אנשים שאשכרה חיו בשנות ה-20 ו-30. שחוו את עליית הנאצים בגרמניה, ואת הזליגה לכל אירופה המזרחית.

ואת תחילת הכיבוש הנאצי שהגיע בסוף שנות השלושים אחרי תהליך ארוך של פיתוח תורת הגזע וסימון אלו שמגיע להם להתקיים ואלו שלא.

האנשים שלא האמינו שזה יכול לקרות להם ויום אחד זה קרה.

שאיבדו משפחות שלמות.

שכמעט איבדו את הצלם של עצמם.

שרק אלוהים יודע איך הם יצאו משם.

והם יצאו.

סבתא שלי יצאה מאושוויץ וסבא שלי הוסתר יחד עם אחיו ואמו במשך חודשים ארוכים בחדרון שאינו ראוי למגורי... למגורי שום דבר. ודווקא אחרי השחרור, ממש אחרי כמה חודשים, אח שלו מת. הגוף לא עמד בנזק המצטבר.

ושניהם הגיעו לארץ ונלחמו על הזכות שלהם לחיות פה. בשם האהובים שלהם שלא שרדו ומעל הכל בשם החיים עצמם.

אנשים שגבורה הייתה השם השני שלהם ולא בהכרח מבחירה. פשוט כי הם לא הכירו דרך אחרת.

ודווקא הזוג המופלא הזה – צמד ניגודים שקשה לעיתים לדמיין – הוא דוגמא.

הוא דוגמא לשניים שבחרו בחיים.

להראות שאפשר אחרת.

שאנושיות היא הדבר הכי חשוב.

ולצד אינסוף החלומות והיזמיות של סבא שלי (תחנות הדלק הראשונות בארץ שהוא חילק לחברים שלו ברבות הימים, קו תעופה של הליקפטורים שכמעט יצא לפועל,הרישיון הראשון בארץ לייצור רכב ומה לא...) הייתה הפרקטיות והיכולת לתרגם חלומות למעשים של סבתא. ולשניהם היה דרייב שספק אם עוד יש כמוהו.

הרצון להיות.

To the fullest.

והם חלמו, ועשו, והצליחו יותר או פחות – אבל יחד עם דור שלם של שכמותם הם בנו פה מדינה. אומנם סבא עלה למשפט על כמה טנקים שהוא איבד בסיני (במלחמה...יצא זכאי כמובן), אבל בקטנה. הייתה מטרה משותפת וזה ממש לא עמד בסתירה.

והאנשים האלה, מכל האנשים בעולם חזרו לגרמניה.

בתחילת שנות ה-70.

והשתקעו.

והחיבור המיוחד שלהם הוליד את הגלריה בקלן. דווקא שם, באמצע גרמניה סבתא ניהלה את אחת הגלריות הכי נחשבות. ומתוך זה נולד האוסף.

סבא וסבתא שלי היו אספנים.

אבל בניגוד ללא מעט אוספים – זה היה אוסף עם אג'נדה. עם אידאולוגיה. אוסף חד פעמי.

בשנים לבוא הם ליקטו בסבלנות אין קץ תמונות וחפצי אומנות שנוצרו תחת משטרים רודפים.

הבריחו יצירות אומנות מברית המועצות הקומוניסטית. צילומים מהמשטר של פרנקו. תמונות משנות השלושים בגרמניה ועוד ועוד.

האומנות היא סמל לחירות. לחופש המחשבתי המוחלט. לביטוי הכי אישי של כל אחד.

ובמשטרים רודפים, קומוניסטיים, טוטאליטריים – האומנות הזו נאסרת, כיוון שחופש מחשבה הוא האויב הכי גדול.

בגרמניה של היטלר (שאגב היה אומן מתוסכל בעצמו שלא התקבל לאקדמיה בוינה יותר מפעם אחת...) שרפו ספרים ושרפו גם תמונות. ניתצו פסלים. אסרו והגלו אומנים.

ואותו דבר בברית המועצות של שנות ה-50 עד ה-80. ונהיו להם סיפורים מטורפים לגמרי על איך תמונות הגיעו אליהם. ולא אחת הם היו הכתובת היחידה בעולם עבור האומנים האלה. וגם סיפקו להם את החומרים ליצור.

ולאט לאט הם התחילו להציג את התמונות.

והאוסף גדל, ושמו החל לצאת למרחוק.

ושני האנשים האלה, באמצע גרמניה הפכו להיות המקום שמוציא לאור את האומנות מהמשטרים הכי חשוכים. דווקא שם.

מחזירים את האנושיות ואת החרות לאלו שלקחו להם אותה.

ואת ההכרה.

ועם השנים כשנפרצו הגבולות ונפתחו המחסומים האומנים התחילו לזרום אליהם.

והאוסף הגיע ליותר מ-400 חתיכות. הגדול בעולם בתחומו.

הוא הציג במוזיאון בסנט פטרסבורג ובכל בירות אירופה הכי נחשבות וקיבל אינסוף הצעות רכישה מכל העולם.

אבל סבא וסבתא שלי רצו להחזיר אותו לישראל.

הביתה.

לתרום אותו ולהקים מוזיאון ומרכז מחקר לאומנות תחת משטרים רודפים.

ואז סבא נפטר.

וסבתא החליטה שהיא צריכה למצוא את הבית בעצמה. כי אנשים מהסוג של סבתא שלי, דור ה- U – עשויים מפלדה יצוקה.

וברבות לא מעט חיפושים חשבנו שמצאנו בית. במרכז האומנות החדש והיפיפה באשדוד.

הייתה פתיחה מהממת עם עשרות עיתונאים מכל העולם.

ו-ראו, נשיא גרמניה דאז הגיע בטיסה פרטית לארץ ל-24 שעות.

סבתא שלי קיבלה את פרס ה- Bundesverdienstkreuz – הפרס הגבוה ביותר בגרמניה (מעין מקבילה לפרס ישראל) על תרומתה לקידום האומנות והתרבות.

זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה אי פעם שהפרס הוענק מחוץ לגבולות גרמניה.

לסבתא שלי.

וזה הסיפור של דור ה- U.

הם לא פה בשביל עצמם. הם פה בשבילנו. דור ה- You.

הדינוזאורים האחרונים.

שלא תחשבו שהאוסף נשאר שם. בגלל פוליטיקות של אינסוף עסקנים הוא לא.

אבל אנחנו נמצא לו בית.

כי דור ה- U, גם אם בכוחותיו האחרונים עדיין כאן.

להזכיר שאנושיות וחירות הם אולי שני הדברים הכי חשובים בעולם.

אז דווקא היום, מכל הימים בעולם – מגיע להם פוסט.

לסבתא וסבא שלי.

צמד שלעד יסמן את הדרך.

אנשים שמסיפור החיים שלהם אפשר למלא אינסוף כרכים.

שהיו השראה לכל כך הרבה בשביל כל כך מעט.

בצנעה ובדרך המיוחדת שלהם.

וכל שנותר לנו הוא להשתאות, ללמוד, לשאוף – ולקוות שאולי גם אנחנו נוכל להיות כאלה פעם.

לא רק בשביל עצמנו.