“and if you go chasing rabbits, when you know you are going to fall...” (jefferson airplane)

וידוי אמיתי של אדם הוא אירוע נדיר, כמו לצפות בכוכב אדום ענק קורס ומתפוצץ. הציניות היום יומית, הרבה פעמים מקשה עלינו כבני-אדם, לראות את הצד החבוי, את הגורם המניע.

וידוי אמיתי לא נאמר במילים, הוא מפציע כקרני שמש בהירות מבעד לעין הסערה המשתוללת. הוידוי אינו רצוני, זה לא התחלקות רגעית של פרויד. הווידוי הינו סכר אדיר, המוחזק על-ידי סיכה, וכאשר מפציעה ההבנה בתת-מודע, הסכר נשבר, היא חומקת החוצה במהירות האור ולאחר שנאמרת, כבר אין דרך חזרה.

וידוי של דמעות בסתר, מהול בבושה שאי אפשר לתאר במילים. לראות אדם, נשבר לאלפי רסיסים, זה לא דבר פשוט, בהרבה מובנים זהו נטל. הרי לא ביקשתי את המידע הזה, לסחוב את המטען של מישהו אחר קשה כפליים, כי לפעמים ההרגשה היא, שאני בקושי סוחב את עצמי.

אך מבחינתי, זהו נטל משחרר. לא בכל יום, זוכה אדם לראות משהו אמיתי, משהו ראשוני. חיה פצועה על סף מוות, כל החומות המנטאליות קורסות והדמעות באות לאט, כל אחת כבדה יותר מזו שלפניה, כל אחת מורידה עוד חלק מהאבן הענקית שהתיישבה, בניגוד לרצונה, על הלב ועל המחשבה. רק כשמתפרקים לגמרי, אפשר לראות אור מבצבץ בקצה המנהרה הארוכה והחשוכה של החיים. זהו רגע התפנית, הפיכחות אכזרית ומשחררת. הפיכחות, מעבירה אותך מאתמול להיום ומהיום הלאה. היא מפרקת ומארגנת, הורסת הכל ובונה יסודות חזקים יותר, יסודות הבנויים על כוח ואור ולא על פחד וחשד. הרי הכוחות הטובים קיימים בכולנו, אך כשהלב לא במקום הנכון, המחשבה נעשית מורעלת. ואם נכונה המחשבה, שבסיס כל הרוע האנושי בעולם נעשה מתוך הנחות שגויות, אז הלב של כולנו לא במקום הנכון. כל אדם פועל ע"פ הנחות שגויות, גם אלו הנראות לנו הגיוניות לחלוטין ובסיסיות בקיומנו, חייב לחול עליהן משהו ללא היגיון, משהו בסיסי, שהוצא לפני אלפי שנים מהמשוואה והיום הוא נראה לנו טריוויאלי.

וכך אנו לא מדברים על מה שכואב, כאב זה חולשה. אנו חוסמים עצמנו לעולם, שנתן לנו את מירב הכלים לשפוך הכל החוצה וכשכאב לא נרפא, הוא נהפך להרס- פנימי וחיצוני.וידוי לא צפוי לאחר חקירה פסיכולוגית, אסטרטגית ומחשבתית- פנימה והחוצה. כשאתה הולך לצוד מחשבות, תתכונן ליפול לבורות לא צפויים של הנפש. וידוי חזק של אדם מת מבפנים.

.וידוי של כניעה, וידוי של שחרור

וידוי של נאנסת.

φ