הרגע הזה שבו הקטנה שלך עולה לכיתה א' הוא רגע של הבנה כי עוד שלב בחיים הגיע לסיומו. אין כבר מסיבות בגן בימי שישי, ערוץ הופ מפנה מקומו לערוצי ילדים ואתה יודע שלפני שתשים לב הזאטוטה הזאת כבר תתחיל לענות לך כשתבקש ממנה להוציא את הכלב. זה רגע טבעי שאתה מקבל בהבנה ושמח בו. ויש רגע שבו ההורים יוצאים לפנסיה, מאנשים עסוקים וטרודים בחייהם הם מתעוררים בוקר אחד וכביכול אין להם שום דאגה בחיים. הם יכולים לשבת בצד ולהתמוגג מהקטנה שלך שעולה לכיתה א', הם יכולים לנסוע לחו"ל ולטייל בלי הצורך לקחת ימי חופשה, הם יכולים לעשות מה שהם רוצים כי הם כבר ילדים גדולים. על פניו מעולם לא היית במצב טוב יותר, הילדות נהיות עצמאיות משנה לשנה, להורים שלך יש זמן פנוי לעזור אם ירצו ולבלות איתך ועם הילדות, אבל שעון החול לא עוצר ולא נח, הזמן עובר, הגדולה כבר למדה לענות לך בחזרה, יש לה פה לילדה הזו, שנינות, ממי היא קיבלה את זה אתה תוהה, אתה והאישה טרודים בעבודה, עובדים מצאת החמה עד לא ידע, יוצאים לבלות כשמצליחים לארגן את החברים, נופשים בצפון, שיגרת חיים, העיקר שיש לנו את הבריאות אתה אומר. האמת, טוב לך, למרות שלקטר זה הספורט הלאומי היחידי שיש סיכוי יום אחד שנזכה בו במדלית זהב אולימפית. אבל משום מה, יש רגע אחד שאתה אף פעם לא באמת מצפה לו, אתה תמיד יודע שהוא יבוא אבל הוא תמיד היה כל כך רחוק ממך שפשוט התעלמת ממנו, הרגע שבו ההורים שלך, אלה הגדולים והחזקים צריכים אותך על בסיס יומי. הרגע הזה לרוב לא מגיע פתאום, זה תהליך שפשוט לא היית מודע לו וגם הם לא. וזה רגע קשה, כי האנשים שהכרת כל החיים, שנראים אותו הדבר רק עם שיער שיבה והליכה מעט כפופה, מתחילים לשכוח, מתקשים בפעולות פשוטות. אבא שלך שהיה מגיע עם ארגז כלים בשבת בבוקר לעשות לך ריקונפיגורציה לצנרת הביתית מבקש ממך עזרה בפתיחת סתימה, אמא שלך מבקשת עזרה בקניות לחג ובנקיון של הדירה. אתה מגיע ועוזר כמה שאתה יכול ומחזיק את עצמך לא להתעצבן כשאבא שלך שואל בפעם השלישית אם סידרת לו את התרופות. אתה מנסה להיזכר אם סבא שלך היה כזה גם, אולי הוא היה, אבל סבא שלך היה קיבוצניק ובקיבוץ של פעם תמיד היה מי שיעזור. ואתה מתחזק נישואים, עבודה וילדות, אישתך מתחזקת אותך ( משרה וחצי לא כולל העבודה שלה ) ועכשיו גם צריך לתחזק את ההורים. המדינה עוזרת, שולחת עוזרת שלוש פעמים בשבוע. אישה נחמדה, קשת יום, מתפרנסת בדוחק משכר מינימום, אחרי שהיא הולכת צריך להחזיר את הבית לקדמותו. הם צריכים יותר, זה לא רק הנקיון של הדירה, זה לקחת אותם לקופת חולים, לקניות ולפעמים זה רק לשבת ולדבר איתם על כוס קפה בזמן שאתה מסדר להם את הניירת שהצטברה. וזה קשה לך כי הם ההורים שלך, אותם אלה הגדולים והחזקים שהכרת כל חייך. |